מגמה מדאיגה, אבל לא מפתיעה

נתוני מכון הייצוא על הקיפאון בייצוא ההיי-טק, שפורסמו אתמול (ג'), הם בבחינת עוד מסמך שדורש טיפול ומונח לפתחה של הממשלה העתידה לקום. כפי שציין רמזי גבאי, לא הירידה של אחוז אחד היא המדאיגה, אלא העובדה שהנתונים מגיעים לאחר שב-2011-2010 רשם ההיי-טק הישראלי קצבי צמיחה בייצוא בשיעורים של 7% עד 12% בהתאמה. נתונים אלו עדיין רחוקים מהחזון של ראשי איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה, שמדברים על להכפלת הייצוא, אם כי עדיין ניתן לדבר במונחים של גידול וצמיחה.

העצירה בגידול השנה משולה לעצירה פתאומית ברכב שנוסע במהירות על כביש מהיר; העצירה הזו, חלילה, עלולה לגרום להתהפכות והתרסקות. אלא שבניגוד למשפט "עצירה פתאומית", שום דבר לא היה פתאומי בעצירה של ההיי-טק. כל מי ששמע את ראשי התעשייה והגורמים הפועלים בה ועקב אחרי המספרים והתנועות בשטח, יכול היה לחוש ששנת 2012 לא תסתיים טוב.

הייצוא בתעשיית ההיי-טק בשנה שעברה הסתכם ב-21 מיליארד דולרים. מדובר בכמעט שלושה רבעים מכלל הרזרבות הדולריות של ישראל המגיעות אליה מייצוא ישיר. למעט תעשיית היהלומים, שגם תנודתית, אין תעשייה בישראל שמכניסה כל כך הרבה דולרים למשק ומאפשרת פעילות בשאר התחומים. מומחי מכון הייצוא, כמו אלישע ינאי ורבים אחרים, יודעים לשים את האצבע על אחד הגורמים לקיפאון בייצוא, מעבר למציאות של משבר כלכלי ומיתון בעולם: גל המכירות של חברות הזנק. עם כל ההילה מסביבן, חברות אלו מכניסות מעט דולרים למשק בהשוואה לחברות גדולות שפועלות כאן.

אותן חברות הזנק שנמכרות יוצרות אווירה של מכירת חיסול. אלו הן חברות קטנות המעסיקות עשרות עובדים, שמצליחות לפתח פתרונות מעולים אשר צדים את עיניהם של חברות ענק. הענקיות מוציאות כספים מקופת המזומנים ללא הרבה בעיות, ובכך מוחקות את הזהות הישראלית מהן. נכון, מרכזי המו"פ נשארים כאן, אולם גורלם תלוי כעת במכירות העולמיות של חברות הענק הרוכשות. בשעת מצוקה או ירידה במכירות, מבצעות אותן חברות פעולות שונות כדי לצמצם או לסגור אותם. גבאי, שראה בסיורו בארה"ב עשרות ישראלים מסתובבים בעמקי הסיליקון השונים, מצר על כך. "לבי נחמץ", אמר בצדק. גם הוא, מוותיקי תעשיית הטקסטיל בארץ, יודע כמה קשה ואולי בלתי אפשרי לשמור על מפעלי ייצור בישראל, כל שכן מרכזי פיתוח.

חלק גדול מהמוחות שגבאי ראה בארה"ב היו בעבר בחברות הזנק שנמכרו, ומשלא מצאו חלופות בישראל היגרו אל מעבר לים. מצד שני, ראוי לראות בדו"ח המדובר, כי ללא הייצוא של הרכיבים האלקטרונים שאינטל (Intel) מייצרת בקריית גת, היתה הירידה בייצוא ההיי-טק חדה הרבה יותר. כדאי לצלם ולשלוח את הנתון הזה לכל אותם כלכלנים ופקידים בירושלים, שעדיין סבורים כי המענקים שהמדינה נותנת לחברות כמו אינטל הם בזבוז כסף. והנה, כעת מנהלים איתם מו"מ על "הרווחים הכלואים". בשבוע הבא יבקר שר התמ"ת היוצא, שאול שמחון, במפעל השבבים מיקרון (Micron) בקריית גת, בניסיון להציל את המפעל שחברת האם שלו החליטה לסגור אותו.

עוד מציע גבאי להגביר את החיפושים אחר חברות רב לאומיות שיפתחו פה מרכזי מו"פ וייצור. זו הדרך שגם ראשי התאחדות תעשיית האלקטרוניקה מציעים. אין דרך אחרת. המדינה צריכה לקחת את ההיי-טק לידיה, ולהתחיל להשקיע במפעלים היצרניים, אלו המעסקים כמעט רבע מכלל המשק בארץ בצורה ישירה או עקיפה. השורה התחתונה בדו"ח של מכון הייצוא צריכה להיות מתורגמת לממשלה ולכנסת החדשה: הקטר של המשק כבר לא דוהר, הוא עצר בצורה פתאומית. אם הקטר הזה יפסיק לסוע, שום תוכנית כלכלית ושום קיצוץ בתקציב לא יוכלו לפצות את ההפסדים מהירידה בייצוא. בכנס איגוד האלקטרוניקה האחרון העלו ראשיו את החזון של הכפלת הייצוא. נראה שלאור התוצאות של 2012, המאבק שלהם עתה יצטרך להתמקד בשמירה על הבית, על חזרה לגידול בקצבים שהיו בשנים קודמות, ובמקביל להמשיך לחתור לחזון של ה-50 מיליארד דולרים ייצוא.