חפש אותי – בלי לחפש

כשהייתי צעיר, הרבה יותר צעיר, בעצם עוד בימים שלבשתי מדים של אנשי קבע, פיתחתי לי מנהג די קבוע: בדרך הביתה הייתי עוצר בתל אביב וממהר לאחת מכמה חנויות תקליטים כדי לבזבז חלק מההכנסה. אם זה לא היה קורה בדרך הביתה, בדרך כלל ביום שישי הייתי קובע עם חבר משוגע למוזיקה או יותר והיינו יוצאים למסע מוזיקה ואוכל.

לא תמיד הייתי חוזר הביתה עם שקית קניות. יותר מהקנייה עצמה אהבתי את הגילוי, את הדפדוף בין התקליטים – ומי שחווה את זה ואוהב מוזיקה, אני בטוח שהוא מבין על מה אני מדבר. לגלות פתאום באמצע הערמה שם של להקה שלא הכרתי, לשים על הפטיפון ולהקשיב בחלל החנות או לתוך האוזניות, והרבה פעמים להתרגש מגילוי של משהו שממש מוצא חן בעיניי. אין רגע מאושר מזה.

כך הכרתי גם את REM, בימים שבארץ כמעט שלא הכירו אותה, עוד לפני שהפכה לאחת מהלהקות האהודות ביותר בעולם. את Fables of the Reconstruction מצאתי בחנות של תקליטים זולים בתחנה המרכזית הישנה, שם מכרו סחורה שהושגה בחיסול מלא, של תקליטים שלא ממש הצליחו במכירות בחנויות הרגילות. זה היה מתישהו ב-1986, באחת החופשות הראשונות שלי מיחידת הקישור ללבנון (יק"ל). ירדתי מהאוטובוס מהצפון, נכנסתי והתאהבתי בלהקה כבר בחנות.

חיפוש בקצות האצבעות

אבל מאז השתנו הדברים באופן מהותי – ולא רק בתחום המוזיקה, כמובן. החיפוש כיום הוא לא בידיים, אלא בקצות האצבעות, ולא בדפדוף אלא בלחיצה על קישורים. ובכלל, מי שומע היום אלבום? בימינו שומעים שיר רק אם הוא סרטון ביוטיוב (YouTube). לא משנה מה התוכן שמחפשים, איזה שיר או איזה סרט, זה בדרך כלל נמצא ממש מעבר לפינה, כשכל מה שצריך הוא לחיצה.

בעצם, מי בכלל אוהב לחפש? זה גם מה ששואלת החברה שעומדת מאחורי Neverthink: The TV of the Internet. היא הבינה, כבר מזמן, שכיום רבים בכלל לא מעוניינים לבצע חיפוש. דפדוף? זה לחלשים. אנחנו חיים בעולם מהיר, הזמן קצר, המלאכה מרובה ולמי יש כוח לחפש?

אז נכון שמדובר בטלוויזיה ולא במוזיקה, אבל זו הטלוויזיה של העידן החדש, והאפליקציה מציעה לצאת למסע גילוי שכל מה שצריך לעשות בו הוא להרים אצבע אחת באיטיות, להפעיל את היישומון ואז, כמו בשלט משוכלל, פשוט לבחור את הנושא שמעניין בלחיצה אחת נוספת ולהתרווח לאחור. למה לבזבז את הזמן של ארוחת הצהריים על חיפוש משהו מעניין באופן עצמאי? וחס ושלום, לא להיות פנויים לשיחה עם מישהו מהעבודה בטעות.

אחרי שבוחרים ערוץ לצפייה, כל מה שצריך לעשות זה להביט. אפשר כמובן להשהות לרגע, אם בכל זאת יש משהו שדרוש התייחסות פיזית, לעבור בלחיצה לסרטון הבא, לחזור לקודם ואפשר כמובן, איך לא, לעשות Like, או סוג של. אפשר גם, אם נמצאים בסביבה, לשלוח את הסרטונים להתקן תומך Chromecast כדי לצפות בהם על גבי מסך טלוויזיה גדול. נו, אולי בכל זאת אפשר לעשות משהו עם החברים.

Neverthink: The TV of the Internet כוללת 32 ערוצים שונים, ולא בטוח שהשמות של כולם מגלים בדיוק מה יש בהם, אבל המעבר ביניהם כל כך קל, כך שלא צריכה להיות בעיה.

אחת הנקודות החזקות של Neverthink: The TV of the Internet, מעבר לעובדה שהיא מקילה על אלה ששואפים לעשות כמה שפחות, היא שכל סרטון שמוצג בה מצא חן לפחות בעיני מישהו אחד בעולם – זה שבחר לכלול אותה באוסף. לפי החברה, כל הסרטונים המוצגים נבחרים בכל יום באופן ידני בידי הצוות שלה. כשנכנסים לאפליקציה היא גם מספרת כמה סרטונים הצוות ראה באותו יום וכמה הוא העביר הלאה לערוצים כשהם מוכנים לצפייה. בעת כתיבת שורות אלה, היה זה בערך 350 מתוך כמעט 4,000 סרטונים.

למי Neverthink: The TV of the Internet מיועדת? לכל מי שצורך הרבה סרטוני יוטיוב ורוצה שמישהו יגלה בשבילו דברים חדשים בלי להתאמץ, כי זה פסה.

להורדה מ-Google Play לחצו כאן.

להורדה מ-App Store לחצו כאן.