עצמון מינס

כמה אירוני לחשוב שאדם צריך זמן כדי לחשוב מהי התשובה הנכונה לשאלה, אם הוא רוצה לתת את כספו או את חייו. כמה טרגית היא העובדה שיותר מדי אנשים, שהשאלה מופנית אליהם, בוחרים בתשובה השגויה, ומעדיפים את הכסף על פני כל דבר שמעניק משמעות לחייהם

מכה כואבת יכולה גם "להפתיע" אותנו בתחומי חיים אחרים, באמצע ההתנהגויות הבלתי בריאות שלנו. בסוף שנות התשעים, ידיד שלי התרברב בהצלחותיו, בהשקעת כל הונו במניות טכנולוגיות. אחרי פיצוץ בועת ההיי-טק, ההתרברבויות נפסקו. התפילות שלו ליציבות כלכלית, שהגיעו לאחר מכן, היו ברורות ומובנות...

כבר שבועיים הוא מצפה בדריכות לפתיחת התערוכה. ראובן נכסף לקלוט כל בדל מידע וחידוש בתחום האהוב עליו. תגליות חדשות תוצגנה שם, הכל מרגש...

צחוק צחוק, אבל תודו שיש לנו בעיה. בעיה להודות בטעות, לבקש סליחה, להתנצל. מה אתם עושים אם רימיתם, מעלתם או סתם "פישלתם"? מה צריך לעשות על מנת להשיב על כנה חברות או מערכת יחסים אחרת, כשעשיתם טעות ממש חמורה?

מהי ערכה של שעה שאני מבלה מחוץ למשרד? מה אני "מרוויח" בשעה הזו? יש פעילויות חשובות מאוד כמו: עזרה בבית, ליווי הילדים למרפאה, פעילות למען הקהילה. האם נגדיר אותן כלא "רווחיות" וכלא משתלמות?

חמש שנים היינו שכנים לחדר. הכרתי אותו היטב. אהבתי אותו. כמו אחים. זה נורא, לקחו אותו, שמו אותו בבור, באדמה, וכיסו אותו. אני ראיתי את כל זה. זה עומד לי מול העיניים ביום ובלילה...

המחזה הזה חזר על עצמו במשך שנים מספר. כל ראש חודש צעדו האב ובניו מהבית למכולת, שם התמלאה השקית בממתקים. אח"כ צעדו בזריזות לעבר בית החולים, הבנים שיננו משניות תחת עץ החרוב, ואבא חזר אחרי כרבע שעה...