עצמון מינס

המדען תר במעבדה אחר חפץ שיוכל לגרות את בנו ולפתע צד את עינו מגזין צבעוני שהיה מושלך באחת הפינות. הוא עלעל בחוברת ומצא בה דף עם מפת העולם. במוחו הבזיק רעיון שלהערכתו היה בכוחו "לנטרל" את בנו לפרק זמן ממושך. הוא קרא לבנו, הראה לו את מפת העולם ואח"כ גזר אותה להרבה חתיכות...

בעודם בוחנים באהבה ובפליאה את התינוקת הרכה ששכבה באינקובטור, נראה כאילו פניהם המאירות מקרינות אור על חדר הפגייה העגמומי. הם ניגשו אל האחות האחראית ושאלו אותה כמה שאלות בסיסיות בקשר לבריאותה של הילדה והיכולת שלה לאכול ולנשום, ואחר כך הם פנו לצאת

הפקיד כמו שכח היכן הוא נמצא ונהם בקול: "האתה הוא שוורץ שלמדת לפני כעשרים שנה בישיבת 'אהלי ישורון'?" "אכן כן", ענה יצחק שהיה גאה להימנות על בוגרי 'אהלי ישורון', אינו מבין מי העומד מולו ומדוע כה זועמים פניו. "ובכן", דיבר הפקיד נחרצות, "אני הוא אלי סיימון מצרפת, אני הוא זה שאיני מוחל לך ולכל בני החבורה ב'אהלי ישורון'"

הזוג החביב ניהל אורח חיים ברמת חיים גבוהה, אך לא זכה לפרי-בטן. בשלב מסויים ניצנית החלה לחשוב על גירושים, אבל רענן לא היה מוכן: "את אשתי היקרה לי. לעולם לא אוכל לחיות בלעדייך. את טובה ורגישה. ואין לי ספק שניישר קו עוד מעט. תהיי סבלנית. את אולי לא מבינה, ולא מספיק מאמינה, אבל אנחנו זיווג משמים, ואהבה מוצקה כמו סלע לא מפזרים כמו אבק סתם כך"...

מה עושים ברבע השעה הפנויה שפתאום נוצרה? אפשר לא לעשות כלום. פשוט לחכות. בסיכום רגעי היום, נוכל לציין את רבע השעה הזו כחלל ריק, וזו בהחלט אפשרות מקובלת ומצויה, אך הרשו נא לי להציע אפשרות אחרת, כיוון מחשבה שונה...

משחזרה תופעה זו ונשנתה, הבין יוסף כי ראייתו אינה תקינה. ימי החורף הערפיליים חלפו עברו, ועדיין ראייתו נותרה מעורפלת. משכך, חש יוסף למלומדי הרפואה שבירושלים עיר הקודש, כדי שיאבחנו את מצב עיניו. משך הדוקטור בעפעפיו של יוסף, צבט את שמורות עיניו, ולאחר שהביט ממושכות לתוך אישוניו לאורה של עששית מסנוורת, קבע בפסקנות שעליו לעבור ניתוח מסובך להצלת ראייתו

נצנוץ השלהבות הקטנות בחשכת הבית, גרם לנו לחזור אחורה בזמן. בפעם הראשונה הרגשתי שאני מבין לעומק את שלהבת התקווה הקטנה שבערה כפי הנראה בליבות המכבים, כאשר הדליקו את המנורה בבית המקדש המשוקם, מתפללים שאיכשהו יספיק השמן בכד הקטן שמצאו לשבוע שלם - עד ששמן חדש ימוצה ויגיע...

ערב אחד הייתי טרוד ביותר בעבודתי וויתרתי על תפילת מעריב... וזה היה הצעד הראשון שלי בהחלקה במדרון התלול של ההתרחקות מהיהדות. במשך הזמן דילגתי גם על שחרית בתירוץ שזה רק היום ומחר אני ודאי אתפלל, אבל המחר הזה לא הגיע...