הצלחה כנגד כל הסיכויים: מכפר לא מוכר לחברת היי-טק מובילה

הצורך בגיוון תעסוקתי – הן לשם הגיוון והן כדי לצמצם את המחסור החמור והכרוני בכוח האדם בהיי-טק – הוא נושא שמדובר, ומאוד, בתעשייה. אלא שמדובר לפי שעה בעיקר במילים גבוהות ופחות בתוצאות בשטח, על אף מאמצים שעושים גורמים מסוימים.

הדברים נכונים גם, ואולי בעיקר, בכל הנוגע לחברה הערבית: לפי הנתונים, שיעור השכירים הערבים בהיי-טק ירד מ-2.1% ב-2018 ל-1.9% ב-2020. נכון שמדובר בשני דו"חות שונים: הנתונים אודות 2020 עולים מדו"ח של רשות החדשנות ואלה על 2018 – ממסמך שהגיש מרכז המחקר והמידע של הכנסת לוועדה לענייני החברה הערבית, אבל משניהם עולה בבירור ששיעור המועסקים בהיי-טק מהחברה הערבית קטן מאוד ואפילו זניח.

מועמדים ערבים לתעסוקה בהיי-טק נתקלים בשורה של קשיים: גזענות – גלויה או מוסווית, העובדה שהם לא צמחו באחת היחידות הטכנולוגיות של צה"ל ובדרך כלל אין להם חברים שמגיעים משם ויכולים להמליץ עליהם, המיקום הגיאוגרפי של חברות ההיי-טק, שברוב המקרים לא קרוב ליישובים ערביים, כאשר אצל הבדואים יש להוסיף את היישובים הלא מוכרים בנגב, ופערי תרבות. הסעיף האחרון מציב מהמורה גדולה יותר בפני מועמדות מהחברה הערבית, ובתוכה החברה הבדואית. מדובר בחברה מסורתית, ששמה את הנשים שבה בבית הרבה יותר מאשר במרבית החברות האחרות במדינה.

אחת הנשים שלמרות כל זאת ובניגוד לכל הסיכויים עשתה זאת והצליחה להגיע לחברת היי-טק – רדוור במקרה שלה – היא סוזן וכילי. היא משמשת בחברה כמהנדסת תוכנה, לאחר שפוטרה ממטריקס עקב הקורונה.

וכילי מגיעה מהכפר הלא מוכר דיר אל משאש, שממוקם ליד דימונה, מבית שבו לא היה מחשב עד כיתה י' – והיא בת 25. כלומר, מדובר בעד לפני תשע שנים, וב-2012 כבר היה לפחות מחשב אישי אחד במשק בית ממוצע בישראל. אבל מילא מחשב – למשך תקופה ארוכה הבית שלה לא היה מחובר לחשמל ולמים, ומשפחתה נאלצה לשאוב מים מבאר, כמו במאה ה-19, ואף לפני כן. מה שסייע לה להגיע להיי-טק ולא להיסלל למקצועות יותר מסורתיים אך פחות מכניסים הוא הרבה כישרון וכוח רצון, כמו גם תוכנית בוטקאמפ של עמותת תפוח, שבה היא השתתפה. בתוכנית היא ושאר המשתתפים.ות – כולם.ן מהחברה הבדואית – למדו איך להציג את עצמם.ן בראיונות עבודה, על מה לשים יותר את הדגש ועוד כישורים נחוצים מעין אלה.

משתתפי.ות וצוות התוכנית של עמותת תפוח. צילום: באדיבות העמותה

לעמותה ולתוכנית אגיע בהמשך, אבל תחילה לגבי וכילי עצמה: "ההתעניינות שלי בטכנולוגיה התחילה בתיכון, שם למדתי 10 יחידות במחשבים ושם גיליתי את העולם הטכנולוגי ואת התכנות. אני אוהבת אותו, ובעיקר את החשיבה הלוגית ואת האפשרות לפתור בעיות", היא אמרה בראיון לאנשים ומחשבים. גם כאן היא נתקלה בקושי משמעותי: בעוד שבשנת הלימודים הייתה הסעה מהכפר שלה לתיכון המרוחק, בתקופת מבחני המגן והבגרות היא נאלצה ללכת ברגל ולנסוע באוטובוסים במשך שלוש שעות לכל כיוון, בכל פעם, כדי להגיע לבית הספר.

בתקופת התיכון, בזמנה הפנוי, וכילי למדה שפות תכנות. אלא שלמרות זאת, היא כיוונה לתחום ההוראה, "כי זה מה שהכרתי. החלטתי שאני הולכת ללמוד הנדסת תוכנה, כי אני טובה בזה ואוהבת את זה, אבל לא ידעתי מה עושים עם זה אחר כך, באילו תחומים אפשר לעבוד. בחברה שלנו לא ממש מכירים את עולם ההיי-טק. לכן, חשבתי שאהיה מורה למחשבים בבית הספר התיכון, או מזכירה".

את האפשרות לעבוד בהיי-טק היא גילתה ביריד תעסוקה שנערך בשנה השנייה ללימודיה במכללה שבה היא למדה. עם חיפוש העבודה היא נתקלה בגזענות, ועוד באחת בוטה. "ביריד תעסוקה (נוסף, אחרי שכבר סיימה את הלימודים – י"ה) בפארק ההיי-טק בבאר שבע ניסיתי לתקשר עם נציגות של אחת החברות שהציגו בו. הן הסתכלו אליי, שאלתי אותן שאלות והן פשוט לא ענו, אלא ברחו משם. פשוט כך. לפניי הייתה בחורה יהודייה, ואתה הן דיברו. אתי – לא". וכילי נתקלה בגזענות גם בראיונות עבודה. "אחד המראיינים", סיפרה, "שאל אותי: 'איך את, בתור בדואית, תרגישי עם הקבוצה?' השבתי לו שאני בן אדם כמותו וכמו כל אחד מחברי הצוות ויש הבדל רק בשם. הוא חייך וכמובן שלא התקבלתי".

בסופו של דבר, כאמור, היא התקבלה למטריקס, ולאחר שנאלצה לעזוב אותה – לרדוור.

איך את מרגישה ברדוור?
"אני מרגישה טוב, אבל כשאני נכנסת למשרד ואני היחידה ששמה מטפחת על הראש, זה גורם לי להרגיש את תחושת השונות. אני מרגישה לבד ושונה מכולם. זאת עוד סיבה שבגללה לקחתי על עצמי לעודד עוד בנות לתעסוקה בהיי-טק, ובפרט בנות ערביות ובדואיות. כדאי למעסיקים להעסיק אותן, כי הן כמו כולן ויש כאן פוטנציאל לא ממומש. הן רעבות להצלחה וחכמות לא פחות ממישהו שנולד עם כפית שמנת ביד".

יותר מ-20 שנות פעילות לצמצום הפערים הדיגיטליים

עמותת תפוח הוקמה בשנת 2000 ביוזמת איש העסקים ליאון רקנאטי, ומטרתה היא לצמצם את הפערים הדיגיטליים בחברה. העמותה עובדת עם האוכלוסיות המודרות – ערבים, נשים, חרדים ועוד – להשתלבות בהיי-טק ובעולם העבודה בכלל, ועושה זאת כבר מגיל נוער. המטה של העמותה נמצא ברמלה והיא פועלת מ-21 מרכזים ברחבי הארץ. לדברי מעין קמחי, סמנכ"לית מוצר בעמותה, "אנחנו פועלים בכמה זירות עיקריות, בהן הטמעת אורח חיים דיגיטלי ונגישות לאוכלוסיות רווחה כגון קשישים, נוער וילדים, והכשרות טכנולוגיות לתעסוקה – מעבודה בסביבה ממוחשבת דרך עולמות של שיווק דיגיטלי, לינוקס, AWS, חוויית וממשק משתמש ועוד. כאן נכלל בוטקאמפ התכנות ש-וכילי השתתפה בו".

התוכניות של העמותה מועברות על ידי מדריכים שמגיעים מההיי-טק ועושים זאת בהתנדבות, ולכל אחד מהמשתתפים מצוות.ת מלווה תעסוקתי.ת אישי.ת. "המלווה התעסוקתי.ת אחראי.ת ללוות את המשתתפים בקורסים השונים החל משלב המיונים לקורס וכלה במציאת הזדמנויות תעסוקתיות במהלכו ובסופו. הוא.היא מלמד.ת אותם מה לכתוב בקורות חיים, על לינקדאין ועל אפשרויות נוספות למציאת תעסוקה, ופותח.ת דלתות אצל המעסיקים, כי הוא.היא מגיע.ה מהתעשייה ומכיר.ה אותם", אמרה קמחי.

היא הוסיפה כי "אנחנו מכינים את המעסיקים לקראת השוני שהם הולכים לפגוש. הם יכולים להיות מופתעים, למשל, שמישהי עם תלבושת בדואית מסורתית מדברת אתם על שפות תכנות".

מעין קמחי, סמנכ"לית מוצר בעמותת תפוח. צילום: באדיבות העמותה

לדברי קמחי, "הפער הגדול הוא בהנגשת ההיי-טק לאוכלוסיות המודרות. מהחברה הערבית אנחנו שומעים שמה שהם רוצים הוא שהילד שלהם יהיה רופא או רוקח. אין שם עדיין את ההבנה שאפשר לשאוף להיי-טק. חלקים נרחבים בחברה הערבית לא מכירים את זה, אין להם חבר שעובד בגוגל או בפאלו אלטו, או אח שעשה הנפקה".

באופן כללי, ולא רק כשזה נוגע לערבים ולבדואים, קמחי מציינת שני אתגרים מרכזיים: "הקושי הכי גדול שלנו הוא עניין הג'וניורים. עם כמה שהשוק משווע לאנשים, עדיין יש קושי מאוד גדול בגיוס ג'וניורים. עוד דבר שאנחנו נתקלים בו הרבה הוא חברות שההנהלות שלהן מדברות גיוון אבל יעדי הגיוס שהן מציבות (של אוכלוסיות גיוון – י"ה) לא מדברים את אותה השפה. ברגע שיש לך תקציב לגייס בכיר, את.ה יכול.ה לנסות להשיג אחד מחברת היי-טק גדולה ואין לך סיבה לפתוח את הראש ולראות האם מישהי מהחברה הבדואית יכולה לתת ערך לצוות שלך. המגייס.ת לא לוקח בחשבון שמועמד.ת מאוכלוסיית גיוון נותן ערך אחר, נוסף ומוסף. אולי הקוד יהיה פחות נקי וייקח לו.ה יותר זמן להגיע לתוצאות שהחברה מצפה, אבל גיוון בתוך הצוות יביא ליצירתיות בפתרון בעיות, לחשיבה שונה, ולצוותים שעובדים יותר בתקשורת ובסנכרון".