המחשוב בצה"ל: כך הכל התחיל

מדינת ישראל הוקמה בתקופה מעניינת מבחינת התפתחות המחשוב. וכמו בטכנולוגיות רבות המיועדות לשימושים צבאיים, גם המחשב עבר שדרוג במהלך מלחמת העולם השניה ובעשור שלאחריה.

עמירה שחר, מחברת הספר ממר"ם: מורשת מרכז המחשבים בצה"ל – בחזית המיחשוב, מתארת הן את ראשית המחשוב בארץ בכלל והן את ראשית המיחשוב בצה"ל.

מסתבר שהשניים קשורים זה בזה. מריבה על זמן מחשב שקיבלו רפאל וחיל המודיעין במכון ויצמן למדע, התערבות של דוד בן גוריון, התנגדות של עזר ויצמן, ואישור לרכישת המחשב על ידי יצחק רבין.

שנות ה-40 וה-50 היו שנים חשובות בהתפתחות המחשבים. בתחום החומרה המעבר היה ממחשבים אלקטרו-מכניים המעבדים קלט שקיבלו בכרטיסים מנוקבים, בהדרגה למחשב האלקטרוני – כאשר המחשב הראשון מסוג זה פעל במעבדות הוועדה לאנרגיה אטומית בלוס אלמוס.

המחשבים באותה תקופה – כשהבולט בהם היה ה-"אניאק" של MIT – היו מבוססים על שפופרות ריק. אלן טיורינג שעמד בראש פרויקט אניאק המציא עוד קודם לכן, בזמן המלחמה, את הרעיון לעיבוד משוואות באופן אוטומטי תוך שימוש בסמלים במקום באותיות. במקביל בארצות הברית היה זה ג'ון פון ניומן שהציע דרך להפריד בין מה שמכנים היום קוד התוכנה ובין הנתונים, ובכך פיתח את הרעיון של תוכנה כפי שהיא נכתבת עד היום.

ואז בא לעולם ה-"ווייצאק"

אם כן, לתמונה הזו נכנסת גם ישראל הקטנה – שלא לומר ארץ ישראל. הרעיון להבאת מחשב למכון זיו, לימים מכון ויצמן למדע, הועלה לראשונה ב-1947, שנה לפני הקמת המדינה על ידי ועדה שבה היו חברים אלברט איינשטיין ופון ניומן.

מי שהיה לימים נשיא המדינה הראשון, ד"ר חיים ויצמן, פגש את ד"ר חיים פקריס, שעמד אז בראש המחלקה לפיזיקה מתמטית באוניברסיטת קולומביה, והפציר בו לעלות לארץ ולהצטרף למכון זיו ברחובות.

פקריס עלה לארץ ב-1948 והקים את המחלקה למתמטיקה שימושית וקיבל תקציב של 50 אלף דולר – כרבע מתקציב המכון בימים ההם, כדי לבנות מחשב אלטקרוני-דיגיטלי.

הבניה נסתיימה ב-1954 וכך בא לעולם ה"ווייצאק". הזיכרון שלו היה בנוי מתוף מגנטי וכבר לא היו בו שפופרות. כשנה וחצי לאחר הפעלתו הוחלף התוף המגנטי לזיכרון טבעות מגנטי בגודל 4K. המחשב הוזן בסרט נייר והפלט הופק לפי הצורך גם בסרטי נייר או על גבי סרט מגנטי.

זה לא שבממשלה, בבנקים ובחברות גדולות לא היו מערכות עיבוד – אולם הן היו מכונות חישוב מכאניות מתוצרת יבמ (IBM) ומאוחר יותר גם NCR, שעיבדו את הנתונים שהוקלדו על כרטיסים מנוקבים. עם כרטיסים כאלה עיבדה חברת החשמל את חשבונות הלקוחות ולימים גם נעזרה בה המדינה הצעירה לביצוע מפקד האוכלוסין הראשון, וכמובן משתמשת כבדה במכשירים כאלה היתה מל"ם, הגוף שהיה אחראי על חישוב משכורות עובדי המדינה.

שיבוש שעות הערות והשינה של העושים במלאכה

היתה זו נקודת הפתיחה של תעשיית ההיי-טק בישראל, אך גם התעשייה הבטחונית. בין המשתמשים במחשב היו גם מהנדסים מרפאל ומחיל המודיעין. ומאוחר יותר הם היו אלה שדרשו רכישת מחשב עבור צה"ל.

הסיבה – מכון ויצמן למדע לא העניק עדיפות גבוהה לעבודת אמ"ן ורפאל. הם חזרו ונדחו משום שפקריס נתן עדיפות בשימוש במחשב לעבודותיו המדעיות. המכון הקצה להם רק את שעות הלילה המאוחרות ושעות הבוקר המוקדמות, וגם זאת לא בחפץ לב.

השעות האלה לא היו נוחות לא רק בגלל שיבוש שעות הערות והשינה של העושים במלאכה, אלא גם מכיוון שהמחשב עבד במשך כל היום והיה חשש כי בלילה יתקלקל והם לא יספיקו להריץ את התוכניות. גם התערבות של ראש הממשלה ושר הבטחון, בן גוריון, אצל מנהל המכון, מאיר ויסגל,  עזרה רק במעט.

ב-1957 החלו דיונים על רכישת מחשב נוסף לישראל, שישמש את הצבא ובשאר הזמן יוקצה לאקדמיה. היה זה ד"ר מרדכי קיקיון, שמונה על ידי רבין, ראש אג"ם דאז, להקים את ממר"ם ב-1959, כאזרח שנסע לארצות הברית וחיפש מחשב.

מכיוון שהוחלט על מחשב אחד לכולם, היה ד"ר קיקיון צריך לדאוג שהאפיונים של המחשב יתאימו לזה שביקש עבור צה"ל ומערכת הבטחון והיה צריך להתחרות מול גופי מיכון אחרים בארץ ובהם מל"ם, ויחידת עיבוד הנתונים של רשות המסים, שע"מ.

שיגעון הגדלות של המערכת

קיקיון נטל תפקיד פעיל בתהליך המו"מ עם פילקו שממנה נרכש המחשב הראשון. לימים הוא התגאה בכך שהצליח לקבל הנחה משמעותית במחיר המחשב על אף שחברי משלחת הרכש של משרד הבטחון בארצות הברית שהיו ממונים על ניהול המשא ומתן, לא האמינו כי ניתן לעמוד על המקח עם חברה אמריקנית, להוריד את המחיר ולשפר את התנאים, דבר שלא נשמע עד אז.

הוא גם היה צריך לעמוד מול מפקד חיל האוויר, האלוף עזר ויצמן, שאמר שבכסף הזה אפשר לבנות עוד מסלול בחצרים. אורי אבנרי, עורך העולם הזה, תקף את רכישת המחשב וכינה אותו "שיגעון הגדלות של המערכת".

קיקיון היה מהוגי הרעיון שגם יושם להפוך את ממר"ם ליחידת משק סגור, שעל פיו התבסס התקציב על הכנסות בגין מתן שירותים וזמן מחשב הן לצרכני צה"ל ובמערכת הבטחון (דוגמת התעשיה האווירית) והן לגופים חיצוניים כמו מכון ויצמן והטכניון.

פקריס – שקודם לא רצה לספק זמן מחשב לצה"ל, השתמש בעצמו בזמן המחשב הראשון בממר"מ. את הפילקו הישן ירשו שני מחשבי פילקו 1000 ואחריהם מחשבי מיינפריים 360 של יבמ.

בו בזמן כבר החלו גם גופים ממשלתיים ואזרחיים לרכוש מחשבים לצרכי עיבוד נתונים, איש לא יכול היה אז לנבא מוצרים כמו הטלפון החכם, שעוצמתו גדולה פי מאות מזה של המחשב הראשון של מכון ויצמן והמחשב הראשון של צה"ל.