קו החסד מניו יורק ללונדון

חסד האירוח
בחור צעיר היה מיכאל בימים ההם, כאשר הגיע לניו יורק ללמוד בישיבה. לרוע מזלו הוא ירד בטעות מן הרכבת בתחנה לא נכונה ועתה מצא את עצמו בודד באזור גועש ובלתי מוכר. שעונו הראה כבר על שעת ליל מאוחרת. שפת המקום לא שגורה בפיו והוא החל חרד לגורלו. שעה ארוכה הלך אנא ואנא עד שהבחין באדם שעימו יכול היה להחליף מילה. היה זה יהודי טוב שהבחין במצוקתו והזמינו להתארח הלילה בביתו. האירוח היה לבבי ביותר שכמוהו לא טעם מאודו. המעבר מן הרחוב הגועש והמנוכר אל הבית החמים השקט והיהודי הרגיעו לחלוטין.

למחרת ליווה המארח את מיכאל לדרכו, בחמימות הנאה ויאה לזרעו של אברהם אבינו. "גבריאל ברמן", כך הציג המארח את עצמו כאשר שאלו מיכאל לשמו. השם הזה עתיד היה לצלצל ימים רבים במוחו של מיכאל, כי את הלילה הזה לא שכח כל ימיו. במשך שנות לימודיו בישיבה ביקש מיכאל לא פעם לשוב ולפגוש את גבריאל ברמן, אך מאמציו נכשלו והוא חדל לנסות.

שנים רבות חלפו, מיכאל זכה להקים בית יהודי נאמן, ההצלחה שיחרה לפתחו והוא הפך לגביר בעמיו. אם את גבריאל ברמן עצמו לא פגש מיכאל, אך את סגנון האירוח שלו אימץ מיכאל לעצמו לדרך חיים. החמימות שזרחה אל לבו באותו לילה, קרנה הימנו כל ימיו. את מידת 'הכנסת אורחים' שראה בביתו של גבריאל ברמן, קיים כהלכה עם אורחיו שלו. גבאי הצדקה בעיר מגוריו לונדון, ידעו תמיד כי אל ביתו של מיכאל ניתן תמיד לשלוח אורח. זהו בית הפתוח לרווחה והאורחים בו הינם בני בית. למרות ששלושים שנה חלפו, השם "גבריאל ברמן" לא נשכח כי כל אורח שהגיע אליו הזכיר לו את מארחו האגדי. כך היה זה עם האורח הבא שנקלע ללונדון ממש באקראי, והובא אל ביתו.

העיכוב בטיסה
המהומה במטוס היתה רבה, קולו של דייל ניסה להבקיע את הרעש, ולשווא. נוסעי טיסה לניו יורק, נבהלו לראות לפתע את המטוס שלא כמתוכנן בטרמינל הלונדוני. עד מהרה הודיעום כי קלקול בלתי צפוי יעכב את הטיסה במספר שעות, וכי כבר יסודר מלון למרבית נוחיותם של הטסים. המלים "עיכוב טיסה במספר שעות" הבהירו לו כי יאלץ להתנתק מטיסה זו, ולעשות את השבת בלונדון. לא יוכל להסתכן ולעלות על המטוס אחר אותן "מספר שעות", כאשר השעה הולכת ומתאחרת לקראת כניסת השבת. אמנם אינו מכיר איש בלונדון, זו לו שהייה ראשונה שלו על אדמתה, אך קיוה להסתדר.

הוא הודיע את תכניתו לדייל נחמד, שאף סייע לו לקבל את מזוודותיו מיידית ולהסדיר את המסמכים הדרושים. תוך שעה קלה כבר מצא את עצמו מאתר נהג מונית שיקחו אל אזור חרדי כלשהו בלונדון. הנהג הורידו בסמוך לבית כנסת נאה, אלא שבית הכנסת סגור היה עדיין ומסוגר. באין ברירה החליט לחכות מאחורי הדלת לראשונים שיבואו ויראו לו להיכן לפנות.

הניח מזוודותיו על הקרקע, התיישב על ספסל סמוך וחלץ עצמותיו. השיבה זרקה בו חולשה, מסע שכזה אינו קל בעבורו, אך בכל מקרה לא חפץ להכניס עצמו בספק חילול שבת. הודיע טלפונית לבני הבית על הקורה, ישב וציפה בסבלנות לבוא אחד מיהודי המקום. כשעתיים לפני שבת הופיע מולו אדם בבגדי שבת, מרשרוש מפתחותיו הבין כי הוא הגבאי. אחר חילופי דברים קצרים התנצל הגבאי על כך שאינו יכול לארחו בביתו שלו, עקב היות ביתו מלא באורחים, אך הבטיח לסדר לו אכסניה נאה לשבת. מחדר פנימי בבית הכנסת החל הגבאי תר טלפונית אחר אנשיו, משום מה נוכח לראות שכל הבתים נמצאים השבת בתפוסת אורחים מלאה.

מבלי משים חייג לביתו של אחד המתפללים, מיכאל שמו, ושכח לרגע שרק אמש הוא חזר לביתו לאחר ניתוח קשה מאוד. לאחר שאחד הבנים ענה לטלפון הוא קלט להיכן התקשר ורצה לנתק. הוא התפלא על עצמו איך העז להתקשר למיכאל? וכי אדם האנוש ביסוריו מסוגל לקבל אורח במצב כזה? "אוהו", ניסה לגמגם קמעא, "הגעתי אליכם ממש בטעות, נקלע לכאן איזה אורח ופשוט פעלתי לפי ההרגל והתקשרתי. אני מאד מתנצל, הבה נקוה לבשורות טובות". ביקש לסיים את השיחה המבישה הזו, אלא שהבן עצר אותו: "המתן רגע בבקשה".

מבעד לקו שמע הגבאי את הבן מספר לאביו במה דברים אמורים. מסתבר שהטלפון מונח בסמוך למיטת החולה, שכנראה ביקש לדעת מה קרה. "שמע", נשמע קולו של הבן, "שלח הנה את האורח, נקבל אותו בשמחה". "אבל… אבל…", מחה הגבאי כשהוא מתחנן לאדמה שתפער פיה ותבלעהו, אינו מסוגל לשאת את אי הנעימות שגרם לעצמו במו ידים, "אבל ניתן למצוא גם אחרים, הרי הרשימה ארוכה…". קולו של הבן היה פסקני: "אבא ביקש כי תשלח הנה את האורח, תיכף אגיע לקחתו מבית הכנסת ברכבי". "זכית במארחים נפלאים", יצא אל האורח המחכה בהיכל בית הכנסת, מיכאל הינו אחד המיוחדים שבמאירי הפנים כאן". תוך זמן קצר הגיע בנו של מיכאל והחל נושא את מזוודתו של האורח לרכבו במאור פנים.

שבת נפלאה נפלה בחלקו של האורח. לרגעים סבור היה כי כדאי היה קלקול המטוס ועיכובו בלונדון, אך ורק לפגוש הכנסת אורחים שכזו. אדם מן השורה אינו זוכה פעמים רבות להיות בצד של המתארח ולהרגיש עד מה חשובה נעימות המארח… אפילו לשמו לא שאלו אותו בני הבית על מנת שלא להביכו, כך הרגיל אותם אביהם. את בעל הבית בעצמו, לא פגש האורח כמעט כל השבת. כאשר שאל אודותיו ענו הבנים, שניהלו להפליא את שולחן השבת, כי שוכב הוא בחדר הסמוך כי אינו חש בטוב. רק לקראת הסעודה השלישית הוטב מצבו של המארח בעצמו, והוכנס אל הסלון על כסא גלגלים, מלווה ברופא פרטי ששהה עמו במשך השבת. למראה האורח אורו הפנים המיוסרות: "שלום עליכם", קרא מיכאל בקול חלוש מלא שמחה, "הרגיש עצמך בנוח, אני בפנצ'ר היום, אך הכל יהיה בסדר". לבו של האורח דנן נחמץ, איזה חום וחמימות, אפילו לעת כזאת. מכל לבו איחל למארחו כי תעמוד לו זכות כבירה זו של הכנסת האורחים הנפלאה, ובקרוב יבריא בע"ה.

כאשר הסובבים בירכו את 'ברכת המזון', החלו עיניו של מיכאל לפלבל. הרופא הריץ את כסא הגלגלים אל החדר, הבנים אצו ללכת אחריו.תוך זמן קצר מיכאל השיב את נשמתו אל יוצרה. ההלם היה מוחלט והבנים געו בבכי. לאחר שנרגעו קמעא שאל האורח מה היה שמו של הנפטר ואמר: "אשריך מיכאל, שיצאה נשמתך מתוך מצוות הכנסת אורחים. יהי רצון שמצווה זו תלווה אותך בעולם האמת, בזכותה תזכה לקבל פני השכינה". הנוכחים ענו 'אמן' נרגש.

התגלית המפתיעה
בשלב זה לא התאפק אחד הבנים ושאל את האורח לשמו. סוף סוף היה זה האורח האחרון שאביהם זכה לארח. האדם שחתם את המסכת הארוכה של "הכנסת אורחים" שאבא הגה וחידש בה כל ימיו. אורח זה ודאי לא ישכח את השבת הזו כל ימיו, כפי שהם גם לא ישכחוהו. הפעם מעניין לדעת מה שמו. "שמי גבריאל ברמן…". אמר האורח. בירור קצר העלה שבאותה שבת נסגר מעגל בן עשרות שנים שהחל בביתו שלו בניו יורק. והתדהמה אחזה בכולם.

****

שלח לחמך על פני מים – כי ברוב הימים תמצאנו. "עולם חסד יבנה", ממצוות החסד רק מרויחים. שווה להשקיע בה – ובגדול.

עובד מ-"נפלאותיו לבני אדם" של ר' ברוך לב