להגיע אל הנחת המבוקשת

לא מעט אנשים שעדיין לא שומרים תורה ומצוות ובעלי תשובה בתחילת דרכם, סיפרו לי כי אחת החוויות הכבירות שלהם היא ביקור אצל גדולי הדור. הם נדהמים מול הפשטות המופלגת בתנאי חייהם של גדולי תורה אשר רבבות שותים מפיהם. כולנו מכירים סיפורים רבים על צדיקים שלא רצו להכיר צורת מטבע, וגדולי ישראל בכל הדורות לחמו נגד תאוות בצע. אין ספר מוסר בו לא נמצא הדרכה ליחס הנכון כלפי רכושנות וחומרנות.

אך מה לעשות שהעולם הזה מושך, והיצר עושה את שלו. הסביבה, כמובן, תורמת את חלקה בפיתוי. קשה מאד להחזיק מעמד שהחיים בתרבות נהנתנית וצרכנית, המשדרת לנו מכל עבר שבשבלינו המינימום הוא לא פחות מבית מעוצב, רצוי ע"י ארכיטקט. שבארון שלנו לא יראו ולא ימצאו בגדים בלתי ממותגים, והבריאות שלנו ראויה למזון יקר. הילדים? אה, עליהם להראות לא פחות מנסיכים קטנים. דברי הזהב של חז"ל איזהו עשיר? השמח בחלקו הם, אבוי, ממש לא פופולאריים היום… וכך אנו מתרגלים להעריך את עצמנו ואת מהות חיינו ע"פ מה שאין לנו, ולא ע"פ מה שיש לנו. לא מעט משפחות משלמות את המחיר במשברים ככלכליים ואף רוחניים נפשיים.

כיוון שאני יהודי פשוט, לא רב גדול ולא מוכיח בשער, שמור עימדי למקרים כאלו סיפור שיש בו לקח מענין ואותו אחלוק עימכם:

לפני כ-150 שנה יצא דוכס עשיר בעל אחוזה מפוארת, לסייר בתחומי הפלך שלו. הוא לקח עמו את בנו במטרה ללמד אותו איך חיים הכפריים העניים. לאחר ששהו יומיים בחווה של משפחת איכרים עובדי אדמה אביונים, שאל האב את בנו: לאחר שראית איך חיים אנשים עניים, מהם אבחנותיך, בני? ענה הבן: ראיתי שלנו יש כלב אחד, ולהם יש חיות משק שונות ומועילות. אנו בנינו בפארק הגדול אגם מלאכותי ולהם יש ליד ביתם פלג שבו זורמים מים זכים ללא הפסק. אנו הבאנו לאחוזה שלנו מנורות יקרות ערך שיאירו את הגן בלילה, להם יש בלילה שמים עטורי כוכבים. לנו יש מרפסת כבירה לפני האחוזה, להם יש את כל האופק. לנו יש שטח אדמה מסיום ומגודר לחיות עליו, להם יש שדות שאי אפשר לראות את קצותיהם. לנו יש משרתים, אבל האיכרים נותנים שרות רב ערך לאחרים. אנו קונים את האוכל שלנו והם מגדלים אותו בעצמם. לנו יש חומות סביב הרכוש שלנו כדי להגן עליו, להם יש חברים שמגנים עליהם. הדיבור ניטל מפי האב, ואז הוסיף הבן, תודה ,אבא, שהראית לי איך העניים חיים.

ידידיי ורעיי, מה קרה פה? הבן הוכיח לאב בתמימותו ובפשטותו כי לעניים יש ממה ליהנות ושגם בחייהם אפשר לחוש סיפוק. אדרבא, הבן העדיף את הנאות העניים על פני העשירים! המסקנה המתבקשת: לא הכול בנוי על כסף וברק חיצוני. כאשר העני יודע לשאוב קורת רוח ממה שיש לו, חיי העשיר אינם מעולים יותר מחייו. וכבר אמרו חז"ל "איזהו עשיר השמח בחלקו". הסיפור מדבר במונחים גשמיים אבל העיקרון נכון. נחת והנאה בחיים לא בנויים על קניות או בזבוז ראוותני. לעומת זאת סגולות כמו בית חם, בית של תורה, ילדים טובים ולמדנים, בעלת בית שהיא אשת חיל, שלום בית, משפחה אוהדת, חברים מסורים – אלא וכל אחד מהם אינם רכוש אמיתי, רק שתהיה לנו התבונה להבחין בהם, להכיר במעלותיהם ולהפיק מהם את הנחת המתבקשת.

לרבים הסיפור עושה משהו והם רוצים לנכס להם לפחות הצלחה אחת, כאשר המועדפת עליהם קשורה לחינוך ילדים וכיבוד הורים. לאלו שמור הסיפור על קערת העץ שמלמד מה כדאי לעשות על מנת לזכות בנחת אמיתית מהילדים:

איש זקן אחד נותר בודד ולא יכול היה לטפל בעצמו. בנו היחיד לקח אותו אל ביתו וטיפל בו יחד עם כלתו ובנו בן הארבע. ידיו של האיש רעדו, ראייתו הייתה חלשה והליכתו לא יציבה. מדי ערב המשפחה ישבה סביב השולחן לארוחת הערב. מצבו הקשה עליו לאכול. בגלל ידיו הרועדות נפלו מאכלים מכפו, אכילתו הייתה קולנית והשתייה נשפכה מכוסו. בנו וכלתו התעצבנו מהבלגן שנוצר: "אנחנו חייבים לעשות משהו בקשר לסבא" אמר בנו "הספיק לי מהחלב על הרצפה, אכילתו הדוחה והמפות המלוכלכות".

הם הציבו שולחן קטן בפינת המטבח ושם ערכו את השולחן לסבא. שם הוא ישב לבד, בזמן שיתר המשפחה הסבה סביב השולחן הגדול. מאחר שהסבא שבר מספר צלחות חרסינה, הגישו את ארוחותיו בצלחת עץ. כאשר הביטו בסבא, ראו מדי פעם דמעה בזוית העין. למרות זאת, המילים היחידות שנאמרו לו היו דברי נזיפה כאשר הפיל מזלג או מאכל. נכדו בן הארבע הסתכל על כל זה בשקט. יום אחד לפני ארוחת הערב ראה האב את בנו הקטן משחק עם חתיכת עץ על הרצפה. האב שאל את בנו בחיוך למעשיו. הילד ענה לו במתיקות: "אני מכין לך ולאימא קערות עץ כדי שיהיה לכם במה לאכול כאשר אגדל".

המילים היכו בהוריו בחדות ובעוצמה כמו מכת ברק. דמעות החלו לזלוג על לחייהם. למרות שלא נאמרה מילה, שניהם ידעו מה נדרש לעשות. באותו ערב האב לקח את הסבא בידו והביא אותו בעדינות לשולחן המשפחה. בשארית ימיו אכל הזקן את כל ארוחותיו עם המשפחה, ומעולם לא גערו בו אם האוכל או המזלג נשרו מידיו והרצפה או המפה התלכלכו…