ריגושים ולוליינות בתחום מדעי החיים

יש בעולם שני סוגים של בני אדם: כאלה שעושים דברים שמעמידים אותם כל כך קרוב אל המוות, עד ששערותיהם סומרות, וכאלה שנהנים לראות איך הם עושים את זה. הקבוצה הראשונה פשוט משתוקקת לגלוש בסקטבורד הישר אל פיו של הר געש פעיל. הקבוצה השנייה אוהבת לצפות בהם במתח, לצעוק "לא יאמן!".

בזמנו התפרסם אופנוען אמריקאי שזינק באופנועו מעל 24 אוטובוסים. לפני שהוא ניגש לרמפת הזינוק, הוא ניהל שיחת מוטיבציה קצרה עם 50,000 האנשים שבאו לראות כיצד הוא מתחכך במוות. "מקווה לראות אתכם אחרי הקפיצה", הוא לא התבדח. אביו שעשה מעשה דומה עשרות שנים קודם לכן, מחזיק בשיא העולמי לעצמות שבורות, אחרי ששבר אותן למעלה מארבעים פעם. הוא גם בילה 29 יום בתרדמת אחרי נחיתת התרסקות, כשניסה לבצע תעלול אחר.

היה גם אנגלי אחד שהיה לו קשה ליהנות מהחיים אם הוא לא תלוי בהם על חוט השערה. בפעלול המפורסם ביותר שלו הוא תלה את עצמו במשך 44 ימים ברציפות מעל לנהר התמזה, בלי מזון. הוא איבד 25 ק"ג ונזקק אחר כך להתערבות רפואית, אולם לדבריו, 28 הימים הראשונים היו נפלאים. והוא לא היה מוותר על זה, למרות שסבל מקריסת מערכות רצינית. שנה אח"כ, הוא בילה 62 שעות בתוך בלוק קרח.

פעלול מטורף אחר ארע בשנת 2008, עת "צומיסט" אמריקאי נוסף עצר את נשימתו מתחת למים במשך למעלה מ-17 דקות לעיני קהל סקרנים רב. אחר כך הוא הסביר, "זה היה חזק בצורה מדהימה. הרגשתי שהלב שלי סובל, שהריאות שלי סובלות. הדחף לנשום היה מכריע." רוב בני האדם סובלים מנזקים מוחיים בלתי הפיכים לאחר 4 דקות בלי אוויר. בעזרת אימונים אפשר להגדיל באופן משמעותי את מגבלת הזמן, אבל עדיין קיים סיכון של טביעה או פגיעה קבועה ברקמות המוח, הלב או הריאות. והיתה גם, צעירה ממלזיה, ששהתה 36 יום בתא זכוכית עם 3,000 עקרבים ארסיים. אחרי העקיצה ה-17, היא החליטה שמספיק לה, יצאה מהתיבה והתחילה לקנות במרכז המסחרי שבו ביצעה את הפעלול.

בעוד שאנשים אלה חיים ממש על הסף, יש המון אנשים שמתעסקים בפעילויות מסוכנות למדי רק לשם הריגוש שבדבר – קפיצות בנג'י, ריחוף בגלשן, החלקה או גלישה חופשית ומהירה במים שוצפים במיוחד לתוך גלים בגובה 10 מטרים. חבר שלי סיפר לי שבתקופת השיא של עיסוקו בגלישה על שלג, הוא נמשך למסלולי גלישה חופשית ונהג לבלות זמן ניכר בריחוף באוויר אחרי זינוקים וקפיצות. "היה משהו משכר בפחד, ההתרגשות והריכוז העז שחשים כשצוברים מהירות על רמפה שתטיס אותך לשמים. אולם מבחינתי הכל נגמר כבר בפעם הראשונה שנפלתי נפילה רצינית באמת. אני זוכר את עצמי שוכב מעוות בשלג המקפיא, בכאבים נוראיים, ואומר לעצמי, "זהו, גמרנו. אני מקווה שיהיו לי ילדים יום אחד, והם צריכים אבא בתפקוד מלא!", הוא סיים בסיפוק.

מדוע יש אנשים שמהמרים על חייהם למען הספורט? חלק מהמוטיבציה הוא הריגוש שאנחנו חווים כשאנחנו דוחקים את עצמנו עד לקצה גבול היכולת. באותו רגע אנחנו חיים על הסף, וזה גורם לזרימת רגשות נמרצת ומשכרת. הרפתקן אחד נהג לומר שהמטרה שלו היא להראות לאנשים שאנחנו מסוגלים לעשות דברים שנחשבים באופן נורמאלי לבלתי אפשריים, שכשאנחנו מגיעים עד לגבול קצה היכולת וממשיכים עוד קצת, אנחנו יכולים למתוח את ההישגים האנושיים מעבר לחלומות הפרועים ביותר שלנו.

החדשות הטובות הן שאנחנו יכולים לחיות על הסף גם בלי להיתלות על קרחון או לרוץ לפני שוורים בני שני טון. ביהדות אנחנו רואים את כל מבצעי הגבורה והכוחות הפיזיים כבלתי מספקים בהשוואה לגבולות שאנחנו יכולים לפרוץ בתחום הצמיחה האישית. איזה הוא גיבור? הכובש את יצרו. שנאמר "טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר".

אם מדברים על כוחות גופניים, יכולותיו של גוף האדם מוגבלות ביחס לבעלי חיים שונים בעולמנו. בני האדם פשוט עלובים בהישגיהם למולם. חגב, למשל, יכול לקפוץ למרחק של 80 ס"מ. אילו בני האדם היו מסוגלים לקפוץ באותו יחס לגודל גופם, הם היו יכולים לעבור את פארק רעננה בדילוג אחד, מבלי להסתייע באופנוע עם מנוע רקטה, לווייתן יכול לשהות מתחת למים במשך שעתיים רצופות, גמלים מסוגלים לחיות 50 יום ללא מים, דג קרפיון העולה על שולחננו בשבת, אינו מתאמץ כשהוא שוחה במהירות המשתווה לזו של השחיין המהיר ביותר בעולם, הנמר מזנק על טרפו בנמרצות ובנחישות כזאת שאלוף העולם בקרב עשרה לא חולם עליה, הקוף נהנה מאוד בשעה שהוא מנתר בין העצים, והוא אינו נאלץ להקדיש את מרבית שנות חייו לאימונים מפרכים כדי להצליח בפעלוליו, הפיל מרים בהינף חדק משקל עצום כזה שהאיש החזק ביותר בעולם יכול לקרוס תחתיו.

בעלי החיים מיטיבים, איפוא, לעשות את כל הפעולות הפיזיות שהאדם עושה, והם עושים זאת בצורה טובה יותר, באמצעים זולים בהרבה, אף על פי שהם מצוידים ביכולת שכלית עלובה. אמר שלמה המלך החכם באדם: "מותר האדם מן הבהמה – אין, כי הכל הבל". במה האדם כן עולה על בעלי החיים? במוח ובנשמה, כמובן. זה היתרון שלנו על בעלי החיים אבל צריך לדעת לנצל זאת. הכוח האמיתי שלנו נמצא באישיות!

את הריגושים שלנו נוכל להשיג אם נמתח את היכולת שלנו להיות בני אדם טובים יותר ממה שהעלינו בדעתנו אי פעם שנוכל להיות, ולראות את ההישגים שמעולם לא האמנו שנוכל להשיג. נוכל להיות הורים מעורבים יותר, בעלים קשובים יותר, יהודים פעילים יותר, בעלי חסד נמרצים יותר, ובני אדם אכפתיים יותר ממה שחשבנו שיתכן. נוכל לפרוץ גבולות רחבים יותר מאשר גלישה באוויר, אם נאתגר את עצמנו בציוני דרך ברורים שנראים מעבר ליכולתנו, ואז נשאף בכל הכוח להגיע אליהם. קשה יותר להילחם בנטיות הטבעיות השליליות שלנו ולשנות את עצמנו להיות בני אדם חדשים, מאשר לעמוד בתוך בלוק קרח במשך שבוע! אנחנו יכולים למצות את קצה גבול היכולת שלנו ולחיות על הסף גם בלי להסתגר בכלוב עם אלפי עקרבים או לרוץ לפני שוורים שועטים.

******

רבי ישראל מסלנט – אביה של תנועת המוסר שהתמקדה בלהט בבניית האישיות – אמר שיותר קשה לתקן מידה אחת, מללמוד את כל התלמוד הבבלי. האימון, ההכשרה, המיקוד, כוח הרצון וההתמדה שדרושים כדי לבנות אדם טוב יותר, הם התרגול הכי מתגמל ומרחיב הגבולות שיש למין האנושי. הבלתי אפשרי – אפשרי! הבה ננסה להתמקד בתכונות אופי שהיינו רוצים לשנות, ונכתוב תוכנית פעולה כיצד לנצל את העתיד הקרוב כדי לאמן את עצמנו באותו תחום. כוח אמיתי אינו פעלול, הוא צמיחה אישית. לא בשרירים אלא בשליטה – על עצמנו.

עובד ממאמר של הרב ברנהם