קל לדבר – קשה לשקם

לאחרונה, כשדיברתי עם אחת מחברותיי היא גילתה לי, שבעלה לא מרוצה מעבודתו הנוכחית. מסתבר שמחלקת כוח-האדם בחברה הודיעה לו שהוא יכול להמשיך לעבוד במחלקה שלו, אך אין סיכוי שיזכה לקידום כלשהו. גישה שכזו לא הייתה אופיינית לתאגיד הגדול שבו עבד, ואני שאלתי אותה מה גרם למצב בלתי שגרתי זה.

היא נאנחה. כנראה שאחד מחבריו לעבודה של בעלה דיווח למחלקת כוח אדם שראה את בעלה מבצע "פשע" חמור: שימוש במים המינרליים שבמיכל לצורך נטילת ידיים לפני אכילת לחם. עבירה זו, יחד עם כמה עימותים עם חבר לעבודה, הכניסה את בעלה לרשימה השחורה, ושללה ממנו כל תקווה לקידום.

התגובה הראשונה שלי הייתה כעס. לעכב את הקריירה של עובד מבריק וחרוץ, בשל האשמות קלושות שכאלה: זהו פשע! אך תגובתי השניה הייתה השתוממות. לא יכולתי שלא לתהות על הסתבכותה של אותה הלשנה למחלקת כוח-אדם. האם אותו עובד יכול היה לתאר לעצמו שפיסת רכילות קטנה תגרום לעיכוב רציני בקריירה של עמיתו? האם הוא שקל, ולו לרגע, את ההשלכות שעשויות להיות למילים שיצאו מפיו? ובדומה, עתידם של כמה מאתנו נפגע בגלל אנשים שלא חשבו לפני שדיברו? ההבנה הכתה בי: למלים יש משקל – הן גורמות לדברים להתרחש במציאות.

מתוך תובנה חדשה זו, נפרדתי לשלום מהטכנאי שסיים לנקות את השטיחים שלנו, שבוע לאחר אותה שיחה. בחינה מדוקדקת של השטיח ושל שיטת עבודתו, גרמה לי לחוש אי שביעות רצון מאיכות השירות שקיבלתי. מה גם שהתנהגותו נראתה לי בלתי מקצועית. החברה בעלת המוניטין שאת שירותיה שכרתי, מספקת עשרה ימי אחריות על העבודה, שכוללים תיקון של הבעיה, ללא כל עלות נוספת.

האינסטינקט הראשוני שלי היה, כמובן, להתלונן. ככלות הכול, הייתי מלכת התלונות. תכופות התקשרתי לחברות להתלונן, ובצדק, על מוצריהן הפגומים, וכך קיבלתי תלושים לקופסאות קורנפלקס, אריזות צימוקים ועוד, מכל הבא ליד. הייתי מוכנה להראות לחברה מה אני יודעת לעשות, כשמחשבה מטרידה עצרה בעדי: ישנו בן אדם בסיפור הזה.

האדם שזה עתה סיים לנקות את השטיחים שלי, יש לו משפחה לפרנס. אם אתקשר לחברה להתלונן, הם מייד יבדקו מי הטכנאי שנשלח אלי. הם ירשמו בתיק שלו שהוא לא הניח את פיסות הפלסטיק מתחת לרהיטים שלי, וכו'. כיצד ישפיע הדבר על הביטחון שיחוש בעבודה? לאחר שהמלים יצאו מפי, לא אוכל למחוק אותן ולהשיב את הנעשה.

הנחתי את השפופרת בעריסתה, ולא התקשרתי לחברה. השטיחים שלי היו נקיים, והדברים השוליים שעצבנו אותי לא היו חשובים דיים כדי לסכן את שמו הטוב ואת הקריירה של אותו אדם.

חיים ומוות ביד הלשון
חז"ל מלמדים אותנו, שיכולתנו לדבר מבדילה אותנו מממלכת החיות. יכולת הדיבור היא תכונה אנושית ייחודית, שהוענקה לנו בידי הקב"ה. היכולת לדבר ולתקשר איש עם רעהו לא ניתנה לנו כדי שנבזבז אותה לריק, אלא כדי לשרת את אלוקים בדרכים רבות ושונות, וככלי חיוני ביחסי אנוש. אומרים, שכל מלה שאדם מוציא מפיו מוקלטת, ותושמע באוזניו לאחר שיעזוב את העולם הזה. למלים יש כוח רב. הן יכולות לבנות ולהרוס עולמות שלמים.

המדרש מספר על מלך פרס שחלה, וניתן היה לרפותו רק ע"י חלב לביאה. היחיד שהסכים לבצע משימה מסוכנת זו היה בניהו בן יהוידע שר הצבא של שלמה המלך. בניהו הצליח במשימתו, וכשהיה בדרכו חזרה לארמון שכב לנוח. בחלומו ראה שאברי גופו מתווכחים זה עם זה מי הכי חשוב, הרגלים אומרות בלעדנו הוא לא יכול היה ללכת למשימה, הידיים אומרות בלעדנו הוא לא יכול היה לקחת כלום, הלב אמר לולא עצתי מה הועלתם כולכם, ענתה הלשון: לולא דיברתי לא היו בוחרים בו למשימה. כעסו האברים על דבריה והיא ענתה להם: היום אוכיח לכם שאני שולטת עליכם. כשהגיע בניהו למלך החולה אמר לו: אדוני המלך, הבאתי לך חלב כלבה. קצף המלך וציוה לתלותו. התחילו האיברים לבכות. אמרה הלשון: אחרי שהוכחתי לכם מי השליט, אציל אתכם. ביקש בניהו מהתולים להתנצל בפני המלך, ועקב כך, שתה המלך את החלב ונרפא. הודו כל האיברים שמוות וחיים ביד הלשון.

מנקודת מבט זו, הפה מצטייר ככלי רב עוצמה. הוא יכול לרפא, ויכול להרוג. הוא יכול לעודד, ויכול לייאש. מלים יכולות לאחד משפחות, עמים ויבשות, או לחילופין, להרוס קשרים ולגרום לחורבן מוחלט. מפאת כוחו העצום של הדיבור, יש להשתמש בו בצורה זהירה ומיומנת.

אך מכיוון שהקשר בין הראש לפה הוא מהיר כל כך, קשה לעתים "לחשוב לפני שמדברים". עם זאת, ה' נתן לנו סימן שכך הוא מבקש שנעשה. חז"ל ציינו שהפה הוא הפתח היחיד בגוף שכולל שני כיסויים: שיניים ושפתיים, שמכילות כלי רב עוצמה זה. יתרה מזו, חלק ניכר בהלכה היהודית מוקדש למה שאסור ומותר בדיבור. זאת משום, שכוחן של מלים גדול הרבה יותר מסתם להוות כלי לשיחת חולין, רכילות, או פטפוטים חברתיים.

החלטתי שלא להתלונן על אותו טכנאי הייתה הצעד הראשון בדרך ללימוד השימוש הנכון בפי. במשך היום, אני משתמשת ביכולת הדיבור שלי כדי לכוון, לשבח, להצטער, לפתור בעיות ולתקשר. כל פעם שאני פותחת את פי אני בוחרת: האם אשתמש בכוח הדיבור שלי כדי לרפא, או כדי לפגוע? כשאני מרככת את נימת קולי, הילד שאליו אני מדברת חש בהבדל. השמטה של פרט אחד קטן, עשויה להציג את הנושא שאני מציגה באור הרבה יותר חיובי.

כרגע, מכיוון שאיני יכולה לשים חסם לפי, עד שאשפר את יכולת הדיבור שלי, אני מנסה לעשות את המקסימום, בהתחשב במצב. חברות הסלולרי מתגאות בכך שהדיבור באמצעותן אינו עולה ביוקר. בסופו של דבר, הייתי רוצה להגיע למצב בו הדימוי שעולה בדעתי יהיה הרבה יותר חזק מכל פרסומת לטלפון סלולרי. רק הסיסמה תהיה שונה: "דיבור עולה ביוקר – הוא יכול לגרום לנזק עצום".

עובד ממאמר של ר. פומרנץ