מראת האהבה חודרת הלבבות

בשלב מסוים נפתחה דלת חדרו בחריקה, ושמעתי פסיעות במורד המסדרון. לאחר מכן שמעתי קולות מופתעים. אחר כך דקה של שקט, הוא פתאום הופיע במטבח, כשהוא מחבק אותי. "את 100% חמודה", אמר. הוא צחק והלך לדרכו, לבוש ומסודר, לבדוק את מאגר הספרים החדשים שהבאנו מהספריה

מה הדבר החשוב לנו ביותר בחיים? כמובן, חינוך הילדים. האם אנחנו עושים מספיק להשגת מטרה זו? קראו מונולוג של אישה חכמה והשכילו:

יום אחד התעוררתי לשאלה, מה רואים הילדים שלי כשהם מביטים לתוך עיני? אם הם בני יותר מיום אחד, רוב הסיכויים שהם לא תמיד רואים אהבה שופעת ורעננה. לפעמים, לאחר יום ארוך של עזרה אינסופית בשיעורי בית, מכנסיים מלוכלכים מבוץ או עודף מהמכולת שלא הוחזר הביתה, המסר שעיניי שולחות הוא מסר של כעס או אכזבה: "איך יכולתם?"

שמעתי הרבה דרשות וקראתי מספיק ספרים כדי לדעת כיצד לתעל התנהגות רעה, שלעיתים איננה רעה במכוון, אלא נעשתה רק בטעות או מתוך חוסר תשומת לב. אני גם משקיעה מאמצים רבים להסביר לילדי את התוצאות של הבחירות השגויות, ואת אחריותנו לתקן את הטעויות. לפחות, בימים הטובים שלי.

בימים האחרים, בהם תשומת הלב שלי מרוסקת לחלקיקים קטנטנים, אני מרגישה כמו תקליט שבור – אם הילדים שלי רק היו יודעים מה זה תקליט. בימים כאלה, הכל מתנפנף לו מהחלון. הלוואי שיכולתי לומר משהו מועיל, אך עם כל החומר שקראתי בנושא "חינוך ילדים" ועם כל השיעורים בהם השתתפתי, אני יודעת שאם אפתח את פי, עלול לצאת משהו נורא, שרק יהפוך הכל לגרוע יותר. הבן שלי יחמוק להתנהגות ה"רעה" שלו, הבת שלי תתכרבל עם זה במיטתה. כמו ציפורן חודרנית, ההתנהגות השלילית שלהם תהפוך לאפילו יותר מרכזית בזהותם. "אני ילד רע", הם יחשבו לעצמם. "אולי אעשה מעשה נבזי". אהההה!

לפני כמה שבועות גיליתי שסיר הלחץ שלי בדרך כלל מתפוצץ דקה לפני שבת, בדיוק כשאני מוצפת באלפי פרטים קטנים אשר נראים לי שלעולם לא יסתדרו.

בכל יום שישי אחר-הצהרים מתרחש התסריט הקבוע הבא: בדיוק בזמן בו אני צריכה הכי הרבה שקט בכדי לפעול בצורה יעילה, הילדים שלי מקפצים פנימה, זקוקים לממתקים, אמבטיות, בגדי שבת, מנפנפים במבחנים שלהם, בדפי פרשת-השבוע, סוחבים ילקוטים עם ריח של בננה, כשבידיהם שרבוטים שציירו ביום שלישי ושמרו ללא כל סיבה. לפעמים אני מתפרצת, וזוהי בעיה רצינית. השבת אמורה להיות מלאת שמחה, משהו שאנו מצפים לו, ולא יראים מפניו. התחלתי לחשוש שהחרדה שלי תדביק את האחרים. בבוקר יום שישי לפני כמה שבועות הבטתי במראה… ומצאתי פתרון.

באותו יום שישי, בדיוק כשסיימתי לנקות את המראות, קיפלתי כביסה וגיליתי טושים המיועדים לציור על זכוכית, שקנינו לפני זמן רב. טושים… מראות… לפתע הם נראו "תפורים" זה על זה.

בתוך הלב כתבתי מילים שחששתי שלא אוכל לומר בשעות שיגיעו אחר כך: "100% חמוד". התחלתי במראה התלויה לאורך כל המסדרון. ציירתי לב גדול, בגובה של ילד. כעסתי על עצמי בגלל בזבוז דקות יקרות של יום שישי, אך משהו אמר לי שזהו הדבר החשוב ביותר שאשיג באותו היום. בצבע אחר כתבתי מתחת הלב: "מראת האהבה". בתוך הלב כתבתי מילים שחששתי שלא אוכל לומר בשעות שיגיעו אחר כך: "100% חמוד". בכדי להיות כנה עם עצמי הוספתי: "…99% מהזמן". בתנופה של התלהבות ציירתי לב על המראה בחדר האמבטיה שלהם, בדיוק במקום שפרצופיהם אמורים להשתקף. כתבתי: "פשוט מושלם".

כשהילדים הגיעו הביתה הייתי שלווה במיוחד. שידרתי להם שאשמח לשמוע את הסיפורים ולראות את הציורים שלהם – אחר כך, במהלך השבת. לאחר האמבטיה של בני, גיליתי שהוא מסתובב עם ציצית התלויה ממנו בצד אחד, עם חולצה מתעופפת בצד השני, גרב אחת על רגליו ומכנסיים שנגררים על הרצפה. בדרך כלל המרדף שלי אחריו כמעט גורם לי להתפוצץ. באותו היום כיוונתי אותו בעדינות, כשאני אומרת לו: "תסתכל במראה לפני שאתה יוצא, תוודא שאתה באמת מסודר ומוכן".

בשלב מסוים נפתחה דלת חדרו בחריקה, ושמעתי פסיעות במורד המסדרון. לאחר מכן שמעתי קולות מופתעים. אחר כך דקה של שקט, הוא פתאום הופיע במטבח, כשהוא מחבק אותי. "את 100% חמודה", אמר. הוא צחק והלך לדרכו, לבוש ומסודר, לבדוק את מאגר הספרים החדשים שהבאנו מהספריה.

מאז שהילדים שלי קטנים, יש לבעלי את העונג והכבוד לברך את הילדים שלנו בברכה המסורתית בכל שבת. בסיום הברכה הוא מניח את ידיו על הראש של הילד ושואל: "מה תהיה כשתגדל?"  התשובה היא תמיד זהה: "אדם טוב שעושה נחת רוח לכולם". ואז מגיעה השאלה המתבקשת: "מה עשית השבוע שעזר לך להגיע למעמד הזה?". התשובות הן בדרך כלל קטנות – "הקשבתי למורה שלי". אך אל ייאוש, ידוע שהמסעות הגדולים ביותר התחילו בצעד אחד קטן.

מאז אותו יום עדכנתי כמה פעמים את המסרים שעל המראות. המראה הארוכה שבמסדרון שואלת: "אתה נראה נחמד… האם אתה באמת כזה? (אני מקוה שכן!)". על המראה שבחדר האמבטיה שלהם כתוב כעת: "אני כל כך גאה בילד הטוב שלי!".

אני רוצה שהם ימשיכו לחפש את האדם הזה שבתוכם, אפילו כשאני לא על-ידם או לא יכולה לומר זאת. נראה שכל מראה הפכה לחלון בעיני הילדים שלי.

הם בסך הכל אצטרובלים קטנים כעת, אך אבותיהם היו גזעים ענקיים. אם הרוחות טובות והאדמה עשירה, ייתכן שהם יגיעו לאותה נחלה, ללא קשר למידת העצבנות שלי. ובמקום להרשיע: "איך יכולתם?", מראת האהבה שלנו מזכירה להם מי הם יכולים להיות, כשהיא מאתגרת אותם בעדינות: "איך יכולתם שלא?"

וכבר אמרו חז"ל: כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, כלומר איך שאתה מתנהג כך מתנהגים אליך. מה שאתה משדר – משדרים חזרה אליך.

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים