להטמיע את הנתינה בתוך ליבנו

פילסתי לעצמי דרך על מדרכה צפופה במרכז בני ברק, כשכל כולי שקוע במחשבות ממחשבות שונות על החתונות הקרבות לבוא של בנותיי ועל ההוצאות הצפויות. פתאום נאלצתי לבלום – אישה צעירה תחבה את ראשה לשדה הראיה שלי. הפנים הצעירים היו זקנים – אפילו עתיקים, ותשושים – ופתאום חזרו להיות צעירים, ושוב זקנים. היא דיברה אליי.

נכון, בני ברק מלאה במקבצי נדבות – ומבחינה זאת לא היה בכך כל יוצא דופן, בפרט בתקופה זאת של השנה, בעשרת ימי תשובה – אבל היא הייתה הקבצן הקלאסי, קבצנית מארץ הקבצנים, קבצנית יוצאת מגדר הרגיל, קבצנית למהדרין. עיניה הכהות והתובעניות, פיה המתחנן, הידיים המלודרמטיות שמבקשות, דורשות… כל אלה שימשו עבורי אות אזהרה: זהירות!! כל האומללות הזאת, אמיתית או מזויפת, מוגזמת. יותר מידי גולמית, יותר מידי גסה, והיא עמדה יותר מידי קרוב אלי. יכולתי להריח את הזיעה שדבקה בה, וחשתי רתיעה ספונטנית. שיערתי שאף ארגון חסד לא היה שוכר את שירותיה להתרים עבורם, שכן שכרם היה יוצא בהפסדם.

את סדרת ההברות שיצאו מפיה של האישה הזאת, לא הצלחתי לחבר כלל למילים. גבותיה התכווצו לשני קווים של סבל, והסנטר הזדקר בתחנונים, בצירוף זרוע מורמת אחת ואצבעות ארוכות המושטות לעבר ממוני – משום שבינתיים שלפתי את הארנק שלי. הייתי נבוך אבל ידעתי עוד רגע ואני אחלץ ממנה. פשוט לא רציתי לחטוא כלפיה, רק במקרה… במקרה שאולי (יום כיפור כבר היה באוויר) היא הייתה באמת. באופן תיאורטי לפחות, יכול להיות שחבורת קטנטנים באמת מחכה לה איפושהוא, בקינם החשוך והמבודד, מצפים שדחליל האם היהודייה שלהם יעוף הביתה עם פירורים, שיערבו להם כמו דבש וחלב.

שלפתי מטבע של עשרה שקלים וזרקתי אותו לעברה, מצפה בלבי להפצעתה של שמחה פשוטה ומוכרת, שפורצת מאליה ברגעים כאלה, למרות חשדנותי, למרות עצמי. ראשה נטה לצד אחד. "תודה" היא אמרה, ועינינו נפגשו. לפתע היא חייכה, ואני ראיתי כמתוך חלום את דמות דיוקנו של… סבא שלי.

סבי זצ"ל, דמות אצילה ונערצת, היה אדם שעבורו נתינה – לא רק של כספו, אלא אף שלו עצמו – נראתה כאילו היא באה בקלות, כמו טבע שני. הוא נתן כל מה שהיה לו, נקודה, מינוס המחשבות השניות, והיה אדם מאושר. הוא היה אדם שהרבה לעשות ומיעט לדבר. הרב שלי אמר לי פעם, שכאשר אתה יכול לעשות דבר טוב, כדאי שתנסה לשמור על פה סגור. כמה שמדברים פחות ככה יותר טוב. והכי טוב זה לחקות את דרכי האלוקים ואת הנהגותיו.

מחשבותיו האישיות של סבא ביחס לאלוקים יישארו, ברובן הגדול, בלתי ידועות לי, אבל לדעתי היו בו רבות מתכונותיו של בורא עולם, בטח יותר מאשר לי. כל כך הרבה מעשי חסד סופרו על סבי בחייו וגם לאחר מותו, אך אני אהבתי בייחוד את הסיפור על המעיל.

בליל קפוא אחד, מישהו פרץ למכוניתו של סבי, וגנב מסמכים חשובים ומעיל חורף איכותי, שסבא היה מאוד זקוק לו. איתרע מזלו של הגנב והמשטרה תפסה אותו מהר מאוד, אפילו עוד לפני שסבא ידע מהגניבה. סבא זומן לתחנת המשטרה ולאחר שקיבל בחזרה את המסמכים והמעיל הוא שאל מה הם עשו עם הגנב. השוטרים אמרו לו לא לדאוג, כי הגנב נמצא בתא המעצר שלהם, וששם הוא יישאר עד שיעבירו אותו לתחנת המעצר. סבא שאל אם הוא יכול ללכת לראות אותו. השוטרים הופתעו אבל הסכימו, וסבא נכנס אליו למשך יותר משעה. כשהוא יצא, הוא אמר לי שהייתה להם שיחה מוצלחת מאוד, ושהוא אדם הגון, רק נואש, מחוסר דיור שעובר תקופה קשה, בלי עבודה או מקום לשוב אליו. סבא בירר מתי נערך המשפט שלו, ובא להעיד. הוא אמר לשופט שאם יחליט לשחרר אותו, הוא מוכן לקחת עליו את האחריות החוקית, וזה מה שקרה. סבא השיג לו עבודה ובנוסף נתן לו גם את המעיל. סבא אמר שהוא התאים לו בדיוק.

זיכרון נוסף מסבא הוא כאשר יצאנו ממונית עם נהג זעפן ולא סימפטי, וסבא רצה לתת לנהג טיפ. "אתה לא צריך", אמרתי לו, ולעצמי חשבתי: במיוחד לא לטיפוס הזה. "לא נותנים כאן טיפים לנהגי מוניות" הוספתי. סבא התעלם מההערה שלי, הוציא מטבע של 5 ₪ ונתן אותו לנהג בתוספת חיוך גדול. אח"כ סבא הביט בי ישר לתוך העיניים ואמר בשקט: "אתה יודע, לנהגי מוניות יש עבודה קשה. הם נמצאים בתוך התנועה כל היום, זה תפקיד שוחק עם הרבה מתח, ואנשים מתנהגים אליהם בגסות. אני כל כך שמח שאני לא צריך לעשות את זה לפרנסתי".

***
אודה ואתוודה, נתינה לא באה לי באופן טבעי, אבל לשמחתי, פעמים רבות כשאני עומד מול תחינות של נזקקים, אני חש חוסר נוחות שמתעורר בתוכי,  אני נזכר בסבא, ובכל זאת פותח את הלב, ומושיט את היד את הכיס. אני יודע שסבי הרבה יותר דומה לאלוקים, שכל כולו ומהותו – נתינה, מאשר אני. ובכל זאת, עבור בן תמותה כמוני, עצם זה שאני ממשיך לנסות לשנות את טבעי ולהידבק במידותיו של הקב"ה, גם זה דבר הראוי לציון ולשמחה, וזה גם אחד הניצחונות המשמעותיים ביותר שהוא אפשר לנו, בני האדם, להשיג.

נתינה, ידידיי היקרים, נ ת י נ ה !!!  זו צריכה להיות השאיפה שלנו – לדעת לתת בשמחה ובטוב לבב. אגב, שימו לב לשורש המילה נתינה: נ.ת.נ , שהמילים "נתן" , "ונתנו" נקראות אותו דבר גם ישר וגם הפוך (מימין לשמאל וההיפך), ללמד אותנו יסוד חשוב: שכל מה שאדם שנותן צדקה, חוזר אליו בסופו של דבר, והוא אינו חסר מאומה, בשל קיום המצוה.