מחשבות חיוביות בתחנת האוטובוס

נניח שהגעת לתחנת האוטובוס, וגילית בצג האלקטרוני שצמוד לתחנה, שהקו שלך, המגיע פעם בעשרים דקות – עבר לפני 5 דקות. סביר להניח שתמתין בסבלנות, יחד עם כולם. ואם יש לך פגישה חשובה, והמתנה של 15 דקות תגרום לך להגיע באיחור, האם זה ישנה משהוא? וכי עכשיו, בגלל זה, האוטובוס הבא יגיע מהר יותר? מה שנדרש זה להמתין בסבלנות. כשאין ברירה, סבלנות היא תמיד בחירה מוצלחת.

ומה הלאה? כזו היא דרכם של בני אדם, ובמיוחד של אלה הממתינים במצב המתואר לעיל – שברגע שהם שומעים אוטובוס מתקרב, מיד נושאים הם את עיניהם לראות האם זה האוטובוס המיוחל לו הם מחכים, שהרי יש גם קווים אחרים שעוצרים בתחנה זו. כאן נכנסים בעלי המוסר לתמונה.

מה אתה מסתכל? הלא האוטובוס יגיע לתחנה כשהוא יגיע, לא דקה לפני כן. הוא גם לא ידלג על התחנה, כי יש עוד הרבה אנשים שכבר מחכים לו. להביט בציפייה על כל אוטובוס עובר מתחילת הרחוב, הוא מעשה חסר תועלת לחלוטין. אתה יודע בסבירות גבוהה שזה לא האוטובוס שאתה צריך, אז למה אתה מסתכל? ניתן לנצל את זמן ההמתנה המשמים לחוויות מרוממות ומפתיעות. אז תשלוט בעצמך, ותלמד לא להסתכל.

שלטון עצמי. לא להיכנע לתכתיבי החשק. בנין עצמי של האישיות!

כל זה נכון, ללא היסוס וללא פקפוק. אך אפשר לתפקד אפילו טוב יותר. לא רק להתגבר על הסקרנות אלא להפיק תועלת מהזמן שקיבלנו. לנצל בצורה מיטבית את הזמן שנותר. נגיד שכבר התגברנו על הדחף והחשק להרים את העיניים אל האוטובוס ברגע שהוא נראה באופק, והשתחררנו מהצורך האנושי והבלתי-יעיל הלז. רכשנו את מידת הסבלנות. אין שום 'עצבים'. שולטים על עצמנו.

עכשיו מה? מה עושים ברבע השעה הפנויה שפתאום נוצרה? אפשר לא לעשות כלום. פשוט לחכות. בסיכום רגעי היום, נוכל לציין את רבע השעה הזו כחלל ריק, וזו בהחלט אפשרות מקובלת ומצויה, אך הרשו נא לי להציע אפשרות אחרת, כיוון מחשבה שונה. הרי זמן הוא הדבר היקר ביותר בעולם. תחשבו כמה כסף ואנרגיות מוכן אדם להשקיע על מנת להאריך את חייו.

רבע שעה פנויה? היא יכולה להיות אוצר של ממש! ובתנאי, שייעשה בה שימוש. שהגישה לרגעים אלה תהיה אקטיבית ולא פאסיבית. אולי, להביט על הנוף (או השמים), או על הפרחים הגדלים בסמוך, ולהתרכז ביופייה של הבריאה. אולי לעצום עיניים, לנשום עמוק, ולהרגיש את החסד של החיים, של "כל נשימה ונשימה". אולי לקחת פסוק מרומם, ולומר אותו שוב ושוב בהטעמה, עד שהוא חודר אל תוככי עמקי הלב ("כל מה שהה' עושה זה לטובה"). להעמיק באותו הפסוק, 'לחיות' אותו, להרגיש כיצד הוא 'ממלא את כל הישות' של האדם, עד שמגיע לבחינת "כל עצמותי תאמרנה". אולי לקחת ניגון של כיסופי הנפש, לזמר אותו, ו'להתאחד' אתו בהעמקה הראויה. באופן כזה, שהיה מוביל לריקוד של ממש אילולי האנשים שמסביב. אולי לחשוב על מעשים טובים שעשו אנשים ונחשפתי אליהם היום.

ואזי, חרטה אחת בלבד תהיה לאדם זה. והיא, כאשר האוטובוס סוף סוף מגיע אחרי רבע שעה, וקוטע את המהלך המרומם שהגדיר את חוויית ההמתנה הנ"ל. חבל שהוא הגיע בסוף, כי התענוג של זמן ההמתנה היה כה עז. לפחות, נוכל לצפות בכליון עיניים שגם בפעם הבאה שנגיע לתחנה, תהיה המתנה ארוכה!

כל זה אינו משל ולא חלום. כל זה זמין לאדם, שמוכן לקחת את החלל הריק של רבע השעה המבוזבזת, ולעשות ממנה מטעמים נפשיים. צריך יוזמה, ומעט נחישות. צריך לדעת כיצד לכוון את החללים הריקים לקראת אפיקים תועלתיים. מה חבל הוא, לכל מי שמזדהה עם מאמר זה, אם הלקח שבו לא ינוצל. אם 15 רגעי ההמתנה הבאים יהיו ממולאים בריקנות, בשעה שהם יכולים להיות מהנעלות שבחוויות, כפשוטו ממש!

טעמו וראו כי טוב!

עובד ממאמר של הרב ה. מרגולין