מעשה חסד מפעים בין כותלי בית חולי הנפש

ימי המנדט הבריטי זכורים לרע. תושבי ירושלים של ימי המנדט סבלו את היחס המנוכר של הבריטים כלפי היהודים, ואת עצימת עיניהם מפרעות, גניבות ושאר מרעין-בישין של בני דודנו. סבל נורא. אולם, כמו תמיד ועל אף הפרעות ושפך הדם, השכינה לא זזה מן הכותל המערבי, והוד הקדומים של העיר היפה בעולם, הקדושה בתבל, היה מרחף מעל ובין החומות והסימטאות. נוסק בין הגאיות ופסגות ההרים, ומדביק כל נשמה אל שורשי האבות.

זעקות נוראיות פילחו את ערפילי הבוקר של יום סתווי בכניסה לירושלים, ליד ליפתא. אלה היו צעקות משוגעות, שלא מהעולם הזה. אכן כן, הרעש המטריד הזה פילח את כותלי בית חולי הנפש, שניצב לו באירוניה חצופה משהו, דווקא בואכה עיר הקודש, ללמדך אולי, שמכאן ואילך חשוב שתהא הנפש בריאה. מי צועק? למה צועק? קראו ותדעו.

הם צעדו שלושה. האבא הרב אריה, שזקנו הגיע עד מחצית חולצתו, ולידו שני בניו הקטנים, עדיין לא בני מצוות, רפאל בן 8 ושמעון בן ה-6. "המתינו כאן", ביקש האב הצדיק, וניגש לחנות מכולת ליד תחנות האוטובוס. הוא שלף שילינג מכיסו, תחבו ביד הקמעונאי, והחל לבחור ולמלא את שקית הנייר בממתקים, עוגות וסוכריות צבעוניות. הא כן, כמובן הוא לא שכח לטמון גם חתיכת חלבה שראוי להתכבד בה. לאן הולכים אבא? שאלו הקטנים. "לתת מתנה קטנה ומתוקה לקרוב משפחה" השיב. אחרי 20 דקות של הליכה מזורזת, הם ניצבו מול בית החולים לחולי-נפש ליד כפר ליפתא. האב ביקש משני בניו לנוח תחת עץ החרוב, בשיפולי המורד בואכה בית-החולים: "אני חוזר תוך רבע שעה, ובינתיים שננו את המשניות שלמדתם השבוע, לרפואת כל חולי ישראל".

המחזה הזה חזר על עצמו במשך שנים מספר. כל ראש חודש צעדו האב ובניו מהבית למכולת, שם התמלאה השקית בממתקים. אח"כ צעדו בזריזות לעבר בית החולים, הבנים שיננו משניות תחת עץ החרוב, ואבא חזר אחרי כרבע שעה. הם ידעו שבתוך הבית הגדול הזה, גרים אנשים לא יציבים בנפשם, 'משוגעים'. הם ידעו שיש שם אדם שאבא שלהם אוהב ודואג לו, הם הבינו שמדובר בקרוב משפחה… ותו לא.

אחרי ארבע שנים הבריטים נטשו את ארץ ישראל, ומלחמת השחרור גבתה מחיר דמים כבד. בית החולים לחולי נפש פונה, החולים פוזרו, חלק מהם נפטרו בצוק העתים. האב כבר לא עשה את הציר הקבוע של כל ראש חודש, ורפאל ושמעון לא שאלו הרבה שאלות. הם תארו לעצמם שקרוב משפחתם כנראה נפטר… וגם הסיפור הזה אט אט שקע אל מעמקי התודעה, מבלי לתת לו תשומת לב מיוחדת. הם שכחו אותו.

לימים כאשר האבא, ר' אריה נפטר, ישבו הבנים שבעה, כאשר כל איש מזרם המנחמים מספר על זווית חסד חדשה שנבעה ממעיינותיו של אביהם הנערץ. ואז הגיע אביגדור. איש קשיש חבוש כובע מצחיה ובידו סל פלסטיק ובו ירקות. "שלום, קוראים לי אביגדור, אתם לא מכירים אותי, אבל אני הכרתי את אבא שלכם לפני 25 שנה, ויותר. הייתי אח בבית החולים לחולי נפש בליפתא. בוקר אחד, ניצב אביכם בפתח בית החולים ושאל: תסלחו לי אני שומע מכאן זעקות נוראות, מחרישות אוזניים… מי צועק?! הכנסתי את אביכם פנימה למחלקה, והוא הבחין מיד באותו חולה גבה-קומה אך כפוף שצעק כמו מטורף, מילים בלי פשר ובלי קשר, כשהוא מקפץ ובועט ונוגח בראשו על קיר הבטון. אביכם שאל אותי למה הוא צועק? ולמה חוץ ממנו כולם שקטים?!

הסברתי לו כיצד מתנהל כאן בית החולים על פי הנחיות הממשל הבריטי. ובכן, לא כל חולה זכאי לתרופות הרגעה. על פי הנחיית הבריטים, רק חולה שיש לו קרובי משפחה שמגלים בו ענין, והם קצת לוחצים במקומות הנכונים זוכה לקבל תרופות הרגעה. תבין אדוני, אמרתי לאביכם, לחולה הזה נחמיה גודלבסקי, אין שום מכר או קרוב. הוא ניצול שואה בן בלי בית…".

אביגדור עצר לרגע את שטף דיבורו, ואנחנו שהיינו סקרנים עד למאוד דחקנו בו להמשיך. "נחמיה גודלבסקי? צעק אביכם בהתרגשות. אני קרוב משפחה שלו. אני לא מאמין, ריבונו של עולם, נחמיה ניצל מהשואה והרי הוא לפני… ואז ניגש אביכם אל נחמיה המטורף, חיבק ונישק אותו בחום ובאהבה, הוציא מכיסו מספר סוכריות, והורה לי להודיע לממשל הבריטי שהוא דורש במפגיע לדאוג לו לתרופות, והוא גם שלף שני שילינג כדי לעזור במימון התרופות.

וכך מדי ראש חודש היה מגיע אביכם אל נחמיה החולה, שרוב הזמן בהה באוויר, פה ושם השמיע משפט מבולבל, עם שקית נייר מלאה ממתקים. יושב עמו רבע שעה, ומשוחח עמו בחמימות רבה. אביכם דיבר, ונחמיה שתק ולעס, רגוע ונינוח. לפני שנפרד ממנו נישק אביכם את נחמיה במצחו וברך אותו שיזכה לרפואה שלמה. נחמיה היה מחייך באושר, אבל נחמיה מעולם לא הבריא. כשהיינו בעיצומו של פינוי בית החולים, הוא לקה בליבו ופירפר בין חיים למוות. הצלחנו לייצב את מצבו, וכשהוא חזר להכרה, הוא סימן לעברי וביקש להשמיע כמה מילים: אביגדור אני רוצה שתדע, הרב עם הזקן הארוך שהביא לי כל ראש חודש ממתקים, הוא צדיק. הוא בכלל לא קרוב משפחה שלי, מעולם לא נפגשתי איתו עד ליום שהוא בא לבית החולים עם הסוכריות. אני יודע אביגדור שרק בזכותו נתנו לי תרופות הרגעה, לפני שהוא הגיע שאגתי כמו אריה רעב בכלוב, ואם היו לי כמה דקות של אושר בחיים האיומים שעברתי אחרי השואה הנוראה, אלו היו הדקות עם הרב הצדיק, עם הסוכריות, וחתיכת החלבה, עם הנשיקה במצח והברכה מכל הלב. אני מבקש ממך אביגדור שתגיד לו שאני אוהב אותו, ואני מבקש ממנו סליחה על כך שמעולם לא אמרתי לו תודה. תגיד לו אביגדור את האמת, שחוץ מהדקות האלה, דקות הגסיסה שלי, לא יכולתי להוציא משפט אחד שלם. תגיד לו תודה בשמי אביגדור. זו הצוואה שלי".

רפאל ושמעון מחו דמעה סוררת: "ואנחנו, כשאבא עשה חסד של אמת עם יהודי אומלל ניצול שואה, שיננו משניות מתחת לעץ החרוב, לרפואת כל חולי עם ישראל ובתוכם נחמיה".

*****

החסד הגדול ביותר הוא זה הנעשה עם אנשים שאתה "לא זקוק" להם, ושאין בכוחם להחזיר לך טובה. זהו חסד של אמת, לשם שמיים, שהשכר עליו הוא כמובן הגבוה ביותר.

עובד מסיפור של קובי לוי