איך זה שעדיין לא פותרים בעיות קשות בלחיצת כפתור?

שמונה בערב אי שם בסגר הראשון, שוב הצהרת ראש הממשלה. בחוץ המסחר משותק, אין לאן לצאת, כולם ממילא סגורים בבתים, והפעם: "החלטנו לתת לכל אזרחי מדינת ישראל מענק". אצלנו בסלון מתחיל הוויכוח: למה לא דיפרנציאלי? הם לא יודעים כמה מרוויחים אזרחי מדינת ישראל? לא יודעים מי צריך יותר ומי פחות? הרי אנחנו משלמים מיסים, הם יודעים כמה אנחנו מרוויחים, ושירותי הרווחה יודעים מי הן האוכלוסיות הנזקקות. אז שיחברו את הנזקקים עם ההכנסות, יפחיתו את מי שיש לו רכב (מנתוני משרד התחבורה), יוסיפו את מי שניצול שואה (מנתוני משרד הרווחה) ובינגו! שלוש שעות גג של עבודה. טוב אולי נסחפנו. שלושה ימים.

קודם כל, גילוי נאות: מעולם לא עבדתי במשרד האוצר או בביטוח לאומי או בקופת חולים כלשהי. אני רק מדמיינת איך נראות מערכות המידע שלהם מבפנים, אחרי שנים של ניסיון בניתוח מערכות של ארגונים גדולים, מרובי מערכות מחשוב, שגדלו בעשרות השנים האחרונות עם קצת תכנון (אבל הרבה בלי), כמו שצומחת עיר: בין השדרות שפעם היו נראות רחבות נורא, סביב הבניינים הראשונים והקטנים שמישהו תכנן בקפידה וחשב שהם יעמדו שם כך לנצח – פתאום נמכרים עוד מגרשים, נבנים עוד מגדלים רבי-קומות, נהיה צפוף, מערכות המים והניקוז לא מספיקות, השדרות לא באמת בנויות לנתב את כל התנועה.

מנתחי מערכות הם באמת קצת כמו מתכנני-ערים, אנחנו יושבים עם הלקוחות שלנו ושומעים מהם מה הם צריכים: אפשרות להרחיב את מערכות קבלת הקהל, כך שאפשר יהיה לקבוע תורים דרך האינטרנט, למשל. נשמע פשוט וסביר.

ואז אנחנו הולכים לבדוק מה זה אומר. מערכת זימון התורים שלנו, היא יודעת לקבל מידע מבחוץ, או שהיא מכירה רק את הפקיד שמזין לתוכה את התורים? המסך שצריך להכין באינטרנט, הוא יהיה פתוח לכולם או רק למי שהוא לקוח מזוהה של הארגון? מה לגבי מבוגרים שמעולם לא הסדירו את החשבון הדיגיטלי שלהם, הם בטח אלה שהכי צריכים תורים – מה נעשה איתם? מה לגבי הילדים שירצו להזמין תורים להורים המבוגרים שלהם? הולכים לבדוק עם אבטחת המידע של הארגון. זיהוי לפי מספר ת"ז זה מספיק? אולי אם נכניס אותם רק לאזור מסוים באתר. יש לנו אזור כזה בכלל, או שצריך לסלול אותו עכשיו?

ומערכת זימון התורים – בשביל לזמן תור, מה המידע שחייבים להקליד לתוכה? רגע, היא צריכה גם את סוג הלקוח? ההוא שנכנס דרך האינטרנט, הוא בכלל יודע מה סוג הלקוח שלו? הוא יודע שיש לו כזה דבר, סוג לקוח? מי יודע? עוד מערכת שלישית? אז עכשיו צריך לגשת גם אליה, כדי לאפשר זימון תור קטנטן דרך האינטרנט?

נו באמת, אומר הלקוח הפנימי שלנו בארגון – נניח, מנהל מוקדי קבלת הקהל, זה שבא עם הרעיון הקטן והקולע הזה – לזמן תור דרך האינטרנט. מה כבר ביקשתי.

הוא צודק, מנהל מוקדי קבלת הקהל. וגם קורונה בחוץ. וצריך לתת שירות ללקוחות שלנו, וגם להגן על הפקידים שנותנים שירות, שלא יצופפו להם את המוקד.

אז אנחנו פורסים את תוכניות תכנון-הערים שלנו, כלומר את מסמכי האפיון הקודמים שלנו, שאנחנו שומרים בתיקיות מקוטלגות היטב, בדיוק בשביל מקרים כאלה, ובודקים איפה הנחנו פעם אחרונה את חוטי התקשורת שלנו, איפה סללנו כבר כבישים, איזו תשתית תת-קרקעית אולי קיימת מפרויקט קודם, מה אפשר לנצל בלי יותר מדי חפירות (תרתי-משמע). מזהים את הנתיב שאפשר לעבור בו, החל ממסך האינטרנט וכלה במערכות הפנימיות של הארגון, מכינים מסמך מסודר ומעבירים למחלקת הפיתוח, לביצוע.

מדוע אי אפשר לפתור הכל בלחיצת כפור? צילום אילוסטרציה: BigStock

הסיפור הזה הוא לא סיפור אמיתי, אבל הוא יכול להיות. בחזרה לחלוקת המענקים. האם באמת אנחנו יודעים כמה הרוויחו כל האזרחים שנה שעברה? חלק כנראה כן, וחלק אולי עצמאים לא הספיקו להגיש עדיין את דו"חות ההכנסות שלהם. אז אולי נעשה ממוצע שלוש שנים אחורה? ומה עם מי שהעסק שלו קיים רק שנתיים? אז אולי נעשה ממוצע שלוש שנים אחורה, ככל שקיים? אבל מה עם מי שערער על הסכום שהיה צריך לשלם? הוא בוודאות לא מסכים עם ההכנסה שקבענו לו. איפה נרשמים הערעורים – הם באותה מערכת, או במערכת אחרת? אז נצליב את נתוני שתי המערכות. אבל צריך לקחת בחשבון את סטטוס הערעור. ואת תאריך הסטטוס… למתי הערעור נכון?

ועוד לא בדקנו מה עם נתוני הרווחה. הם בטח ברשת אחרת בכלל, איך ניגשים אליהם. בטח יש כבר שבילי גישה שנסללו בין המאגרים של המשרדים, אבל סביר להניח שהם מוגנים, לא כל אחד יכול לעבור, יש כאן סוגיות אבטחת מידע. אולי צריך לפתוח כניסה חדשה ברשת? אולי נדרש משתמש מורשה? ומה עוד רצינו, את נתוני משרד התחבורה?

טוב, עכשיו אני כבר מרגישה ממש כמו בעבודה. אכתוב לכם מסמך אפיון קצרצר, אני אומרת למשפחה, תאשרו לי אותו ואז ניתן לוחות זמנים.  

הכותבת היא מנהלת מחלקת מאפיינים בבנק הפועלים