על ארבעה בנים דיבר הזום

בודדים הם חייו של המפתח, זה ידוע. גם באופן ספייס, כשהקורונה הייתה עוד סרט מדע בדיוני דל תקציב, מצאתי את עצמי צועק על באג שלא נפתר או על מחשב איטי שמכריח אותי לקחת הפסקת קפה, ועושה את ״מבחן ברווז הגומי״, שבו אני מריץ את הקוד צעד צעד ומסביר לברווז בקול מה קורה בכל שלב. אבל בשנה האחרונה רוב המדינה עברה לחוות את חוויית הבדידות של לעבוד לבד מול מסך מחשב. אם בעבר פיצוח של באג היה מזכה את המפתח שלצידך בחיבוקים וג׳סטות בסגנון יציעי כדורגל, במשך שנה כולם התרגלו לתת כיף לעצמם ולראות את הקולגות כמעט רק על המסך, ואלה שהתחילו במקום עבודה חדש בשנה האחרונה כנראה עדיין לא פגשו אותם במציאות בכלל. לכבוד פסח, הגיע הזמן לזהות: על ארבעה בנים דיבר הזום, מי מהם הוא את/ה?

חכם – עושה מהלימון לימונצ'לו

בראשית ימי הטלפון הסלולרי הייתה סיסמת פרסומת פופולרית על כך שהוא "הופך שעה אבודה לשעת עבודה". היום, החכם הופך שעה אבודה בזום לשעת מטלות הבית. ואין כמו ישיבת חברה בת 50 משתתפים כהזדמנות למקבל. למשל, להרכיב אוזניות ולעשות ספונג'ה. אחרים ממקבלים מול מסך הטלפון, או המסך הנוסף לצד המחשב, שאליו המצלמה לא מכוונת, ואתם מקבלים הזדמנות להתוודע לאנטומית האוזן שלהם. כבר עדיף מלנהל שיחה עם פילטר של חתול או עם רקע של תא נוסעים בחללית. ואם הזכרנו רקעים, אני מנצל את רקע הזום לקידום תמונות שצילמתי ואהבתי במיוחד, וזה שובר קרח מעולה. תמורת תשלום סמלי אני מוכן להשכיר גם באנרים.

תם – המקדימים לזום והחושבים שכולם איתם

התמימים הם אלה שמגדילים לעשות ונכנסים לפגישות לפני הזמן, וזוכים לאותם רגעים מביכים כשהם מחכים עם אדם לא מוכר לבד, עד שיתר המשתתפים יואילו בטובם להצטרף, ומנסים לחשוב על סמול טוק לא מביך. התם גם ישאל בזמן שהוא משתף מצגת ולא רואה את פני המשתתפים האחרים: "כולם איתי?" בטח… ברור שכולם איתך ועם המצגת המרתקת שלך על אבסטרקציית שקר כלשהי, ולא עונים למיילים / מקשקשים עם חברים / אוכלים צהריים. קצת כיף להיות תם.

רשע – ילדים מורידי המוטיבציה ומהדהדי הפדיחות

בזמן שכולנו מנסים להתגבר על שנה של עייפות זום, להישאר מפוקסים למרות העפעפיים הצונחים ובכל זאת להוציא משהו פרודוקטיבי מהפגישות האלה, הילדים שלנו לא ממש הפנימו את הקונספט. וכמו שהרשע מההגדה מתאר. הם אומרים: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם״. ואפשר להאשים אותם? הם רוצים שתעזרו להם בזום שלהם / תשחקו איתם (ולא, לדבג ביחד זה לא לשחק) / תצילו אותם מהאח שמכפכף אותם, או תכינו להם אוכל. אז הילדים שלנו הם אולי לא רשעים, אבל לפעמים הם בהחלט little devils. ויש גם רשעים מבוגרים. אלה הם מהדהדי הפדיחות. כמו אותה פעם, כשהעולל שלי פתח את הדלת בתחילת שיחה מלחיצה במיוחד, נעמד חצי ערום מול המצלמה וצרח ״אבא בוא תנגב לי״ כשאני לא במיוט. נרשמה פדיחה קלה, אבל לרגע הוקל לי כי השיחה עוד לא התחילה ולא כולם שמו לב. אבל רשע אחד החליט לוודא שכל מי שעולה לשיחה יידע על התקרית בעודו מתגלגל מצחוק. לא cool, רשע.

ושאינו יודע לשאול

לא כולנו דעתנים ודברנים, אבל רובנו יודעים בסופו של דבר איך לשאול אם משהו לא ברור בפגישה ברגע של שקט. גם כי פגישות במציאות לא מגיעות בקלות ל-15 משתתפים כמו שקורה עם פגישות זום לפעמים. אבל בזום, כשהדיון סוער, וכל משתתף מושך לכיוון שלו, מי ישים לב ל"הרמת יד" לשאול שאלה כשהדיון כבר התקדם? במיוחד אם אתם עם פילטר חתול. וככה אנחנו הופכים ל"זה שלא יודע לשאול" ונשארים קצת קלולס. מזל שהישיבות הקולניות האלה מוקלטות, שהרי לשבת בערב עם אישתי לצפות בהן כדי להבין מה קרה זה בילוי אמיתי, עדיף על נטפליקס. נגיד.

חג פסח/זום שמח.

הכותב הוא מפתח ב-Just Eat Takeaway המפעילה מרכז פיתוח בתל אביב.