"גם גברת עיוורת יודעת לעשות הכול, רק בדרך אחרת"

"גם גברת עיוורת יודעת לעשות הכול, רק בדרך אחרת", כך מסתיים ספרה של מלי לוזון, המוקדש לאמה, שהייתה עיוורת.

מרגלית שקורי ז"ל לא עשתה לעצמה הנחות בחיים. למרות היותה עיוורת מלידה, היא שתתה בצמא את החיים, ללא כל תחושת נחיתות. היא חייתה חיים מעט שונים, אבל רגילים: למדה בבתי ספר לרואים, עברה בהצלחה את בחינות הבגרות, התחתנה, ילדה ילדים – ועבדה כל חייה. לפני שבעה חודשים, בגיל צעיר יחסית, 70, נפטרה מרגלית ז"ל מסרטן.

"אימא הייתה יפה ואצילית. הסרטן הארור לקח אותה מהר", אומרת מלי לוזון, בת 44, שעובדת בשיווק ב-IT מזה שני עשורים. "מיד לאחר מותה צץ לי רעיון: להנציח את זכרה בכתיבת ספר ילדים. מילים תמיד דיברו אליי, ובתוך חודשים ספורים סיימתי את הכתיבה". הספר, הגברת העיוורת, יצא לאור באחרונה בהוצאת צמרת, וכבר זוכה להתעניינות רבה בקרב ילדים בגיל הרך, בני נוער, כמו גם בקרב מורים, שנעזרים בו ללימוד ולהנגשת הנושא.

עטיפת הספר הגברת העיוורת. איור: מיכל רון

מרגלית נולדה בחולון, שם גדלה וסיימה את תיכון קוגל, כשהמורים סייעו לה בהקראת חומרים ובהשתלבותה בכיתת רואים. בגיל 22 היא התחתנה עם מוטי, גם הוא עיוור – כיום בן 79. לאחר החתונה התגוררו השניים בהרצליה ועם הולדת בנם השלישי, אבי, המשפחה עברה לחולון, ואמה של מרגלית סייעה להם בגידולו.

"לא התביישנו בכך שההורים עיוורים – היינו גאים בהם"

"לאורך כל חייהם המשותפים", מספרת מלי, "ההורים התנהלו ככל זוג רגיל: הכינו כריכים לילדים לבית הספר, יצאו לעבודתם כמרכזנים, ועשו זאת באוטובוסים. אמא עבדה במשרד מס הכנסה 3 בתל אביב ואבא – במשרד הבריאות ובשראל".

לדבריה, "לא התביישנו בכך שההורים שלנו עיוורים. אנחנו, הילדים, היינו גאים בהם. ההורים, מצידם, לא ויתרו לעצמם, לא ביקשו פטורים והנחות. הם ליוו אותנו בטיולים, תמיד הם היו שווים במעמדם. לאמא לא היה כל קושי, והיא הלכה בגאון עם מקל הנחיה. אם היא נתקלה במכשול ברחוב, או בדלת ארון בבית, תגובתה לפציעה הייתה 'לא נורא, זה יעבור'. העיוורון שלה נכח, אבל לא היה סיפור".

"בבית, אמא עשתה הכול – בישלה, כיבסה וכדומה, וכל זאת ללא תחושת התקרבנות כלשהי. גם כאן, היא הייתה ככל הורה אחר", מספרת לוזון. "אמי ידעה לזהות מי מגיע הביתה לפי הקול של הצעדים. רק כשיצאתי מהבית הבנתי כמה הרבה היא עשתה – בישול, ניקיון ותפעול כל מטלות הבית. לאמא היו טריקים להתמודד עם כל מטלה, להבדיל בין אבקת כביסה למרכך, בין חומץ לשמן, ועוד. היו לה כל מיני סימנים כדי לזהות חפצים ומוצרים. אם היא נכוותה בבישול, התגובה המיידית הייתה 'אין דבר'. אם הגרביים הלבנים יצאו צבעוניים מהכביסה – גם זה בסדר גמור".

מפגש בין ילד רואה לאישה עיוורת

לאחר מות אמה, לוזון חיפשה בארץ ספרי ילדים על עיוורון, ולמעט אחד – לא מצאה. "חיפשתי כיצד ניתן להנגיש את נושא העיוורון לילדים, כדי שהם יכירו שיש דרכים רבות להתמודדות עם המוגבלות ולחיות חיים רגילים", אמרה. עם סיום כתיבת הספר, "שהיה מלווה בטלטלה רגשית", כדבריה, לוזון פנתה להוצאת הספרים צמרת, ולאחר הליך האישור הספרותי, הוא יצא לאור לפני כחודש. הספר, הכתוב בחרוזים, מספר את סיורו של הילד הסקרן יואב, שפוגש את מרגלית במעלית ורוצה לדעת איך מתנהלים חייה כעיוורת. יואב אוזר אומץ ופונה למרגלית. זו מזמינה אותו לביתה, ועל שוקו חם ועוגיות, חושפת אותו לעולם העיוורים, לקשיים ולאופן ההתמודדות עמם – כתב הברייל, מזהה הצבעים, מכשירים מדברים וכדומה. כך יואב מבין שמרגלית עושה את הכול כמו כולם, אף אם בדרך שונה. את הספר מעטרים האיורים של המאיירת מיכל רון. "מיכל עברה תהליך מרגש", סיפרה לוזון. "יש לה אחיינית עיוורת, ובעבודה המשותפת שלנו, הנגשתי אותה לנושא".

מתוך הספר הגברת העיוורת. כתבה: מלי לוזון. איירה: מיכל רון

"המסר המרכזי של הספר הוא שגם גברת עיוורת יודעת לעשות הכול, רק בדרך אחרת", סיכמה לוזון. "הספר מציג את אורה של אמי, מרגלית ז"ל: היה בה אור ענק, פנימי, שהספיק לכמות בלתי נתפסת של אנשים. זו צוואתה הרוחנית – להמשיך להאיר את האור הגדול שהיה בה, על אף שהייתה עיוורת. היא חיה תחת המסר שאין מכשול שאי אפשר לצלוח. למרות עיוורונה, היא ניפצה כל תקרת זכוכית אפשרית, ולא נתנה למוגבלות לנהל אותה".

לרכישת הספר לחצו כאן.