זה לא הפרופיל שלכם שהם נכנסים אליו – אלא הראש שלכם

כמעט כל אפליקציה שאנחנו מורידים, כל אתר שאנחנו גולשים בו, כל רשת חברתית שאנחנו חברים בה אוספים עלינו מידע: על מה עשינו לייק, על אילו פוסטים התעכבנו, איפה אנחנו נמצאים פיזית ודיגיטלית, מה חיפשנו, מה קנינו ועוד ועוד ● מה המחיר שאנו משלמים על כך?

23/12/2020 12:05
ליטל חדד, יועצת אבטחת מידע ופרטיות ב-2BSecure, צילום: יחצ 2BSecure

שוב האצבע גוללת את מסך הסמאטרפון… וואו, כמה אני רוצה לצאת לחופשה מפנקת על שפת הים באיזה יעד אקזוטי, חשבתי, בזמן שגללתי בין הפוסטים בפייסבוק, והתעכבתי לדקה או שתיים על תמונה של שייק מרענן על חוף ים.

בחזרה למציאות… אין כסף עכשיו, נגמרו לי ימי החופשה, ומי ישמור על הילדים? ובכלל, יש קורונה בחוץ. אבל לכי תגידי את זה לפייסבוק. בינתיים, איי סיישל הוגדרו כירוקים עבור הישראלים, והחופים שם כבר הפכו לנוף קבוע בפיד, וכל זה רק מגדיל את ההתלהבות מהרעיון. אינספור חברות מציעות לצאת לחופשה שאני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי, ולאט לאט אני מרגישה שאין לי ברירה אלא לגרום לזה לקרות, ולעזאזל המינוס.

ככה זה מרגיש כחודרים לך לרשות הפרט. לא תמיד חייבים לגנוב לך את כרטיס האשראי. לפעמים פשוט דוחפים לך את החופשה השנתית בגרון. לא משנה – קורונה, לא קורונה –  קטן עלייך 7,000 דולר לשבוע לאדם.

פרטיות היא מרכיב בסיסי באוטונומיה שלנו כבני אדם. יש לה חשיבות באינספור היבטים הקשורים בחיי היום יום שלנו. הרי לא היינו מתפשרים על פגיעה באוטונומיה הפיזית שלנו. אם מישהו היה פורץ אלינו הביתה או פוגע בגוף שלנו, היינו דורשים ממנו דין וחשבון. אז למה על הפרטיות שלנו אנחנו מתפשרים מהר כל כך?

התשובה היא, כי זה פשוט מאוד ונוח מאוד. הטכנולוגיה הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו: סמארטפונים, רשתות חברתיות, גוגל, אפליקציות ניווט, או כל אפליקציה אחרת שהופכת את חיינו לקלים יותר. אפילו אלו שסתם נועדו להנעים לנו את הזמן. כולן באות עם מחיר.

הבעיה מתחילה כשאנחנו לא יודעים מה המחיר שאנו משלמים. עוד לא למדנו. עוד לא סיגלנו לעצמנו את ההרגל לעצור ולחשוב: רגע, מה יודעים עלי? האם אני מעוניינת שיידעו את זה? ומה עושים עם המידע הזה?

כמעט כל אפליקציה שאנחנו מורידים, כל אתר שאנחנו גולשים בו, כל רשת חברתית שאנחנו חברים בה אוספים עלינו מידע: על מה עשינו לייק, על אילו פוסטים התעכבנו, איפה אנחנו נמצאים פיזית ודיגיטלית, מה חיפשנו, מה קנינו ועוד ועוד. זה כבר הפך לחלק לא נפרד מהחיים שלנו, ובלי לשים לב אנחנו מאשרים את כל תנאי השימוש בהרף עין מבלי להבין את המשמעויות.

המידע הזה משמש מפרסמים. הם מציגים לנו תוכן שמותאם בדיוק בשבילנו. במילים אחרות, אין לנו עוד שליטה על מה שנראה. מישהו אחר מחליט בשבילנו: מה נרצה לאכול, לאן נרצה לנסוע (לסיישל!) ואפילו למי נצביע בבחירות הקרובות. כלומר כשסיפרתי לפייסבוק שאני אוהבת חופשות או נעליים, או שאני צריכה מוצץ לילד, נתתי לכל מי שקונה מידע מפייסבוק לא רק מידע, אלא מפתח לארון הצרכים שלי, לדאגות שלי, לחלומות שלי, למאוויים שלי.

וברגע שארגונים עסקיים יודעים זאת, הם יוצאים לעבוד. ומכיוון שהם מכירים אותי טוב כל כך, הם פונים לארון הדחפים שלי באופן קבוע, מסודר ומתוזמר. התוצאה מזכירה קצת ילד ליד תנור, שבו אמא אופה עוגה. הריח של העוגות פשוט יכול להוציא אותו מדעתו ובסוף, הוא חייב לטעום.

וזה רק שימוש אחד.

כבר תקופה ארוכה שעל סדר היום נמצאת, ואפילו יותר מתמיד, המחלוקת הפוליטית. ימין-שמאל, חרדים-חילונים, ביבי-גנץ, כן קורונה-לא קורונה. המידע שלי מאפשר, למשל, לארגונים פוליטיים, להפעיל אותי דרך הפחדים שלי. המידע שאני מספקת הוא כל כך רב וכל כך מפורט, שאפשר בקלות לבנות פרופיל של הפחדים הגדולים ביותר שלי והאיומים המשמעותיים ביותר על אורח החיים שלי. תכנים שמתארים תסריטים כאלה יכולים להשפיע ואכן משפיעים על הבחירות הפוליטיות שלי, למשל.

מה יקרה אם הפרופיל שלכם, שכולל את המחשבות הכמוסות שלכם, המיקום הגיאוגרפי שלכם 24/7, המצב הרפואי שלכם, המצב הכלכלי שלכם, מצב הנישואים שלכם ועוד, דולף החוצה? כל המידע האישי שלכם, הפרטי ביותר, הופך כהרף עין לנחלת הכלל. מעבר לתחושת ה"פדיחה" שמתלווה לאירוע מהסוג הזה, עשויות להיות לו גם השלכות חריפות על החיים שלנו. דמיינו לעצמכם, שהמידע הזה משמש כדי לגנוב את הזהות שלכם, לרוקן את חשבון הבנק שלכם, לסחוט אתכם, להרע לכם, לגרום לכם נזק ממשי, בבית או בעבודה. התרחישים האלו אינם דמיוניים בכלל.

רגע, מה אפשר לעשות?

הרגולטורים כבר הבינו שמישהו צריך להגביל את השימוש במידע שלנו, האזרח הקטן, ולדאוג שהמידע הזה יהיה מוגן. אבל אין בכך די. הרי לא נעבור מחר בחזרה לטלפונים טיפשים. לא נמחק את החשבונות שלנו באינסטגרם ופייסבוק ולא נפסיק להשתמש בגוגל. אנחנו ממשיכים להיות חשופים.

מה שכן אפשר לעשות הוא להיות מודעים יותר, אימפולסיביים פחות: לבדוק אילו הרשאות אנחנו נותנים לפייסבוק, לגוגל, ולאפליקציות של שני ילדים ועז מקזחסטן עילית. למחוק את מה שמיותר ולמנוע הרשאות מיותרות. העז הקזחית לא באמת צריכה גישה לאנשי הקשר שלכם.

כשאתם נרשמים לאתרים ושירותים, חשבו האם אתם מוכנים לתת לאתרים האלה את המידע שלכם. האם אתם סבורים שהם יצליחו לשמור עליו. הימנעו ממי שלא. וזכרו, הפרטיות היא מושג אמורפי, אבל המשמעויות שלה הן לא כאלה. הן מוחשיות לגמרי: זה לא הפרופיל שלכם שהם נכנסים אליו – זה הראש שלכם.

 

הכותבת היא יועצת אבטחת מידע ופרטיות ב-2BSecure, חברת אבטחת המידע והסייבר של מטריקס.

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים