הערים החכמות: הממשלה צריכה קודם כל לסמן את המטרה

דו"ח מבקר המדינה, שפורסם השבוע, מציג תמונה אפורה באשר לסטטוס מימוש החלטות הממשלה בנושא הערים החכמות. המבקר מצא חוסר תיאום בין משרדי הממשלה השונים ומציע להקים גורם אחד, מתכלל, לתחום. אני מאמץ את ההמלצה הזו בחום.

לפני שאצלול לעומקו של הנושא, אני רוצה לברך את המבקר, מתניהו אנגלמן, על הדו"ח המקצועי והמפורט אותו פרסם. ניכר כי הושקעה עבודה מקצועית רבה בהכנתו, באמצעות איסוף חומרים ממקורות מידע רבים וניתוחם בצורה מקצועית.

הטרנד – חדשני, הטיפול – ביורוקרטי

נושא הדיגיטציה והערים החכמות הוא מולטי-דיסציפלינרי ומעורבים בו גופים רבים, דוגמת משרד הפנים, משרד הכלכלה, משרד התחבורה, משרד המשפטים, ישראל דיגיטלית, מערך הסייבר הלאומי, מכון התקנים, רשות החדשנות, משרד האנרגיה, משרד התקשורת, פיקוד העורף, משרד הבינוי והשיכון, רשות מקרקעי ישראל, המשרד להגנת הסביבה והמשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל. הרבה, נכון? תוסיפו לזה את העובדה שלכל אחד מאותם משרדים יש תקציבים רבים ושמדובר בגופים ממשלתיים ביורוקרטיים, ותקבלו מצב שבו גופים שונים עוסקים באותם הנושאים.

המצב הזה לא מתאים לטיפול מיטבי בטרנד הערים החכמות, שמתפתח בכל העולם, ביחד עם טרנדים נוספים: תחבורה חכמה, בריאות חכמה, תעשייה חכמה, השקיה חכמה ו-"מערכות ושירותים חכמים" אחרים. זה גם בפוך ממטרת העל של העיר החכמה, כפי שהגדיר המבקר: "לפשט את הביורוקרטיה ולייעל את העבודה בכפוף לשמירה על כללי מנהל תקין".

הבה נרד קצת לפרטים של הגדרה זו, ולא נישאר ברמת העל: מאחורי הערים החכמות עומדת פילוסופיית עבודה פנים וחוץ רשותית, שכוללת תהליכי עבודה יעילים, אוריינות דיגיטלית, תהליכי עבודה סגורים מקצה לקצה, ממשקים בין מערכות מידע רשותיות, דיגיטציה של תהליכים אל מול התושב וכמובן שימוש בטכנולוגיה, המאפשרת את כל הללו ואף יותר. דיגיטציה וערים חכמות קשורים האחד לשני, אך הם לא אותו הדבר. הדיגיטציה משפרת את השירות לתושב ואילו מערכות העיר החכמה מביאות להקטנת העלויות התפעוליות של העיר.

ואולם, לצורך ניהול רשות מוניציפלית נדרשות כ-100 מערכות מחשוב רשותיות שונות, ונדרשים בין 180 ל-200 טפסים לשימוש התושב. בישראל יש 255 רשויות מקומיות (ועוד שתי מועצות מקומיות תעשייתיות), אך חשוב לזכור שמספר התושבים של כולן גם יחד, כלומר: סך כל אוכלוסיית ישראל, קטן מחצי מתושבי מרכז טוקיו. לפיכך, אין היגיון שכל רשות תתמודד עם אותם הצרכים בכוחות עצמה.

הערים חכמות, אבל מה עם הטיפול הממשלתי בהן? צילום אילוסטרציה: BigStock

עוד דבר שמוסיף לביורוקרטיה הוא שמעבר למדדי הערים החכמות הקיימים בעולם, בישראל הוגדרו שלושה מדדים, שכל אחד מהם מודד נושאים אחרים – המדר"ם (מפע"ם עמק יזרעאל), דיגילוקלי (מדד שירותים דיגיטליים ברשויות מקומיות של דלויט) והמדד הבינתחומי לערים חכמות ומקיימות של המרכז הבינתחומי הרצליה. לא זו אף זו, כל אחד מהם מגדיר הגדרות שאינן בהכרח חד משמעיות. כך, למשל, "שירות/מידע הזמין באופן מקוון" יכול להתפרש כטופס סרוק שניתן להדפיס ולשלוח בפקס או בדואר, או טופס אינטרנטי שעובר לרשות בלחיצת כפתור באתר. שתי השיטות הללו עונות לאותה דרישה, אבל המרחק ביניהן הוא כשל שמיים וארץ.

לכל זה יש להוסיף את העובדה שבישראל, לכל רשות יש תהליכי עבודה שונים וטפסים שונים וחמור מכך, ברובן חסר טיפול מקצועי בנושאי אבטחת מידע והגנת הפרטיות. בחלק נכבד מהרשויות גם אין מנמ"ר ואם כבר יש, לעתים קרובות אין לו את הזמן ו/או הידע לטפל בנושא קריטי זה.

הפתרון: סטנדרטיזציה

כדי לקדם את נושאי הדיגיטציה והערים החכמות, טוב תעשה הממשלה אם תתקנן את התחום, עם סט מלא של טפסים, תהליכי עבודה ואישור, אמנת שירות, תהליכי טיפול לטיפול בפניית תושב, אתר אינטרנט, מערכת מידע גאוגרפית (GIS), שיטות תקשורת בין אתרים רשותיים, מיילים ועוד – כולם סטנדרטיים. רק רשות שתממש את הסטנדרטים האלה תהיה זכאית לקבלת כספי סיוע מהממשלה.

הקמת גורם מתכלל נוסף על כלל הגורמים הקיימים עלולה להפוך את המצב הקיים כיום למורכב עוד יותר. מה שעל הממשלה לעשות הוא להגדיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים את המטרה של כל מערכת מידע בפרטי פרטים ולממן הקמת מערכות רק לרשויות שתעמודנה במלוא הדרישות שהוגדרו. כמו כן, עליה לייצר אינטגרציה מלאה בין מערכות המידע הממשלתיות לאלה המוניציפליות.

לסיכום, על הממשלה לצייר את המטרה ולירות לכיוונה את החץ, ולא לירות חץ לכיוון כלשהו ולסמן את המטרה במקום שבו הוא פגע. למשל, לא לממן הקמת מערכת GIS אלא לממן הטמעה של מערכת שכזו, שתואמת ב-100% את הסטנדרט שאותו היא תגדיר.

הכותב הינו מנכ"ל אלתרנט ויועץ בכיר בנושאי דיגיטציה של השירותים לתושב, ערים חכמות, תעשייה חכמה והאינטרנט של הדברים.