איך להתעלל בשבים מחו"ל בכמה צעדים פשוטים

לפני כמה שבועות, בטרם משבר הקורונה פרץ לחיינו, איתרע מזלי ונסעתי לארצות הברית. לכאורה, התמזל מזלי – נסעתי לבקר את הבן שלי, שלא ראיתי זמן מה. אלא שלא כך, בגלל "חוויית" החזרה ארצה.

זה התחיל בחמישה-שישה ביטולי טיסות, בגלל המצב, של אל על, אמריקן איירליינס ויונייטד איירליינס. בתחילת השבוע נקבעה לי טיסה מניוארק חזרה לתל אביב. הגעתי לשדה התעופה והופ, שעתיים לפני הטיסה ביטלו אותה, ושלחו אותי למלון ליד נמל התעופה. אחרי שני לילות הצלחתי לעלות על טיסה מניוארק, שתחזיר אותי לארץ שלי. איזה כיף. יש לי בית עם שישה חדרים, וחשבתי לעצמי שהבידוד יכול להיות די נוח.

אבל לא… ממשלת ישראל התעקשה לשלוח אותי ל-"חופשת" בידוד בבית מלון, כי כנראה היא לא מאמינה לי שאעמוד במילה שלי ואכן אקיים את הבידוד (יש לה סיבה, לא?). בסדר, לא נעלבתי. זרמתי. הייתי מעדיפה להיות בביתי ולישון במיטתי, אבל כל עוד יש מלון עם אוכל, מצעים נקיים, טלוויזיה ואינטרנט – הכל בסדר. אני לא צריכה מכון כושר, ג'קוזי, בריכה או תנאי לוקסוס אחרים. בעוד כמה חודשים, חשבתי לעצמי, זה יהיה סיפור ששייך להיסטוריה המשפחתית, שנזכור אותו בחיוך.

חדר? חדרון. אינטרנט? בכאילו. וגם: "אוכל"

מה שקיבלתי הוא חדר בגודל זעיר, עם תשעה צעדים מהחלון לדלת הכניסה, שעוברים אותם תוך כדי עקיפת מכשולים. אתם יודעים מה? יאללה, בסדר. גם על זה אני זורמת. אבל מה עם האינטרנט? הבטיחו אינטרנט. ובכן, קיימו, אבל רק בכאילו. מופיעה אפשרות חיבור לרשת, אבל זה לא עובד. מזל שיש לי מכשיר סלולרי וכבל, ואני יכולה להשתמש בו כנקודה חמה. גם כאן – יאללה, בסדר.

עברו להן שעתיים שלוש, והבטן עשתה את שלה. בדיוק שמעתי את רעש הרגליים של מי שהביא את המנה שלי לפתח דלת חדרי. בידוד, כמו שאמרנו. פתחתי את הדלת ונתגלה לעיניי "אוכל". כלומר, לא אוכל, אלא גועל נפש. הייתי שמחה לקבל קורס על איך אפשר לקלקל מוצרים פשוטים כמו עוף ותפוח אדמה, להפוך אותם לעיסה ועוד לקרוא לזה "ארוחה". באמת, כישרון בישול מיוחד במינו. זרקתי את השקית כולה היישר לפח, והסתפקתי במצה ובחצי חפיסת שוקולד שקניתי בדיוטי פרי. כיף לי, חשבתי לעצמי, יש לי תירוץ לאכול שוקולד… זה צורך קיומי, לא?

הגיעה לה שעת בין הערביים. בין לבין, חשבתי לעצמי: בטח קרתה איזו טעות או רשלנות, מישהו עלה על זה וזה יתוקן בארוחת הערב. אלא שהמציאות הייתה אחרת: הם שלחו את אותה עיסה. ניתן היה לצפות שהם לפחות יחליפו את המנה, יתנו משהו אחר. אלא שלא היה כל שינוי מארוחת הצהרים. גם הפעם, העיסה עשתה את דרכה לפח. הלך גם החצי השני של חפיסת השוקולד.

ציפיתם שיהיה מדחום במלון למבודדי קורונה? טעיתם!

ולא רק אוכל: לפתע הרגשתי מוזר, שקר לי ואולי יש לי חום. צלצלתי לקבלה ושאלתי אם אפשר לקבל מדחום. קיבלתי תשובה שלילית. כיום יש מדחומים חד פעמיים, והיה מצופה ממדינה שמשכנת את השבים מחו"ל במלון לספק להם כאלה, ואם לא – אז מהמלון עצמו. ובכן, לא. התקשר אליי הבחור הנחמד מפיקוד העורף והסביר לי שבכל מקרה שנדרש טיפול רפואי או פגישה עם רופא, אני צריכה לפנות לקופת החולים שלי ויזמינו לי אמבולנס לבית חולים. מאיפה? איך? מה? מי? מו? לא הצלחתי להבין. לא הצלחתי להבין גם למה כל הטרטור הזה כשמדובר במקרה של קור ואולי חום קל, אבל שיהיה. ויתרתי. בינתיים אין לי שום סימנים של קורונה, והטרטור הזה מיותר מבחינתי. חוץ מזה, הגיעו אנשי מגן דוד אדום ועשו לנו בדיקת קורונה, כך שאם חלילה חטפתי – כבר יודיעו לי. טפו טפו טפו.

מה עם לישון? הרי מצופה שבמלון יהיו תנאים סבירים לשינה. אז לא, אם כי הפעם לא באשמת המלון עצמו: בדיוק כשכבר כמעט נרדמתי, אחרי עוד לילה של ג'ט לג, התחילו רעשים מוזרים מול החלון שלי, של הפעלת כלים כבדים. מסתבר שיש אתר בנייה מול החלון, שלא פעל בחג, ולכן לא הייתי מודעת לקיומו. על הבוקר התחילה שם העבודה במרץ. ביקשתי מהמלון לעבור חדר. לזכותם ייאמר שהם לא התווכחו וכעבור כמה שעות הודיעו לי שיעבירו אותי לחדר אחר, בצידו האחר של המלון, אבל יותר קטן. יאללה בסדר, אמרתי לעצמי, העיקר בלי הרעש מחריש האוזניים הזה. בינתיים כבר חלפו להן כמה שעות, ואני עדיין באותו החדר. הקצב של פיקוד העורף…

לסיכום, כולם נורא נחמדים והכוונות באמת טובות ומוערכות, אבל כמו שאומרים, הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, לא?

ומה לגבי הבריאות? ובכן, קמתי עם הרפס, אבל לפי מה שקראתי, הרפס הוא לא תסמין של קורונה. האם יש לי קורונה? בשביל זה צריך לחכות לתוצאות הבדיקה.