האם בעקבות הקורונה נהפוך באמת לאומת סטארט-אפ?

שמה (וגם שמעה) של ישראל כמדינת הסטארט-אפ נישא למרחוק כבר שנים רבות. עוד ב-2009, דן סינור ושאול זינגר הוציאו את רב המכר שלהם, שנקרא בשם זה. וגם: מי מהבכירים בעמק הסיליקון לא מכיר את המילים Start Up Nation בהקשר של ישראל? מעטים מאוד, שבטח אפשר לספור אותם על כף יד אחת. אם בכלל.

אני רוצה להעלות כאן כמה שאלות שקצת מקטרגות על ההגדרה הגורפת הזאת: אם אנחנו מדינת סטארט-אפ, מדוע אנחנו האחרונים לבצע טרנספורמציה דיגיטלית? למה מרבית תחנות האוטובוס במדינה נראות עדיין כמו בשנות ה-70 ואינן דיגיטליות באופן מלא? למה רבות מהפעולות שהאזרח בישראל עושה עד היום אינן דיגיטליות באופן מלא? כיצד עדיין מבקשים מאתנו לשלוח פקסים לכל מיני מוסדות? מדוע בפתיחת הלוואה ברוב הבנקים עדיין מבקשים להעביר טופס חתום מקורי? למה אין בכל המוניות בישראל אפשרות לשלם בכרטיס אשראי, שלא לומר בסלולר? והיכן ההבטחה מלפני 15 שנים שב-2020 נשתמש בסלולר לכל צורך שהוא?

אולי זה נעוץ בכך שלאורך ההיסטוריה של העם היהודי, גם אירועים קשים לא הזיזו אותו מחיבתו לשמרנות ניהולית ולא הביאו אותו להפקת לקחים, אלא להתמודדות רגעית עם המשבר וחזרה לשגרה. כך, למשל, המבצעים הצבאיים לאורך השנים (שמתם לב שמאז מלחמת לבנון הראשונה, שגם היא נקראה מבצע – מבצע שלום הגליל – אף אירוע צבאי מז'ורי, למעט מלחמת לבנון השנייה, לא נקרא מלחמה? זאת, אם לא מחשיבים את מלחמת המפרץ, שבה לא היינו מעורבים צבאית). כל מבצע שכזה הביא להישג נקודתי, אבל לעולם לא גרם לשינוי מהותי, מהיסוד.

אפשר להסתכל על זה גם ברמה העולמית, בכל הנוגע למגפות: האנושות אולי העלימה נגיפים מסוימים, אבל אז הם באו עלינו בווריאציות אחרות.

מקרה שקרה בזמן מגפת הסארס כדוגמה

סיפורו האישי של אבי עופר, איש היי-טק ותיק, מתקופת מגפת הסארס, שהיכתה בראשית שנות ה-2000, כפי שהוא מסופר בכתבה שפרסם בהארץ ב-2011, מציג במדויק את הלך הרוחות של הישראלי "המסתדר" – נתגבר, נעבור זאת ונמשיך הלאה. או, במילים אחרות, ה-"יהיה בסדר" הידוע לשמצה. הוא דיבר על זה שכשהתפרצה המגפה במזרח אסיה, הוא ביצע פרויקט בטייוואן מטעם חברת ההיי-טק שעבד בה אז ולא עזב את המקום למרות הסיכון. יתרה מכך, הוא היה באותו הזמן בארץ ודווקא אז חזר לטייוואן. עופר ציין שהמלון שבו שהה צוות הפרויקט היה שומם וטייפה, הבירה, נראתה כעיר רפאים. למרות זאת, אמר, הם המשיכו בפרויקט כרגיל ואף יצאו לבילוי כשהוא הסתיים.

בזה מתומצת המוטיב הישראלי: אנחנו חזקים ביזמות, בפתרון בעיות ובהתמודדות אד הוק, בהתגברות זמנית על כל אירוע או תקלה, אך חלשים מאוד בהפקת לקחים ובמימושם עם החזרה לשגרה.

האם השינוי בדרך?

אבל הפעם אני מרגיש שיהיה שינוי. בעצם, אני מרגיש שהוא כבר מתחולל. אני רואה זאת בחברות שעברו לעבוד מהבית מהיום למחר, בעובדים שהתקשו לעבוד על מערכות לגאסי במשרד ופתאום עובדים על וובקס או זום, בפתיחות לקיים פגישות מרחוק בלי להיפגש פיזית, בפתיחות לדון על מצגת עסקית שלמה בשיחת זום ואף בקביעת פגישות המשך – ניחשתם איפה: בזום.

זה בא לידי ביטוי גם בבנקים גדולים, שסגרו את הסניפים שלהם בגלל הקורונה, ומאפשרים לפנות אליהם רק בערוצים דיגיטליים; בחברות סלולר, שסגרו כל אפשרות להגיע לנציג אנושי; במסעדה תאילנדית, שעד המשבר לא רצתה למכור את האוכל שלה במשלוחים, כדי "לא למכור אוכל איכותי בקופסאות", כדבר הבעלים, ובימים האחרונים חזרה למכור במשלוחים; בתורים טלפוניים בקופות החולים, שרוב המטופלים מעדיפים אותם על פני להגיע למרפאה בימי משבר בריאותי אלה; ועוד.

11 שנים אחרי יציאת הספר אומת הסטארט-אפ, סוף סוף יש סיכוי אמיתי שישראל תהפוך לא רק למדינת יזמות אלא, בכורח הנסיבות, תתקדם לטרנספורמציה דיגיטלית משמעותית. עם כל העצב שבדבר, דווקא התארכות משבר הקורונה תגרום, וכבר מתחילה לגרום, להסרת הפחדים של ישראלים רבים מהשימוש בדיגיטל ותצליח לעשות מה ששנים חברות מסחריות ניסו לעשות בעולם זה – בשכנוע, בפרסום ובהוזלת תעריפים – ונחלו הצלחה חלקית, אם בכלל.

הכותב הינו יו"ר מועדון המנמ"רים והמנכ"לים C3 מבית אנשים ומחשבים ומנכ"ל חברת הייעוץ BSD IT, לקידום עסקים באמצעות טכנולוגיה.