קורונה בעידן הדיגיטלי, התנגשות בין ערכי פרטיות וערך חיי אדם

סוגיית הפרטיות בתקופה הנוכחית מציגה tradeoff (שקלול תמורות) בין תועלות ועלויות, חלקן נתפשות כערכים. בחברות מערביות מקובל לאזן בין הערכים, ובכך נבדלת הפרטיות מאבטחת מידע, בה הגישה שואפת לטוטליטריות. דוגמה אופיינית לתופעה זו היא הזכות של גורמי ממשל להפר את הפרטיות של האזרח, כדי לאתר ולמנוע פיגועי טרור. במקרה זה קיימת התנגשות בין הזכות לפרטיות, לבין הצלת חיים – שניהם נתפשים היום כזכויות אדם.

התפרצותו של נגיף הקורונה הנוכחי (SARS-CoV-2), הייתה גם יריית הפתיחה למרוץ בין שני מתחרים: האחד הוא התפשטותו הווירלית תרתי-משמע של הנגיף (מארק ליפשיץ, אפידמיולוג מאוניברסיטת הרווארד, צופה שעד 70% מהאנושות תדבק בקורונה), והשני הוא המאבק בנגיף. המאבק מבוסס על שני ראשי חץ – מניעת התפשטות ומחקר למציאת חיסון.

הפקדת בריאות הציבור באמון בכנות האינדיבידואל – מעשה שיש לפקפק בו

האסטרטגיה למניעת ההתפשטות נשענת על הקטנת החיכוך בין גורמי סיכון, והיא מושגת על ידי קשת נרחבת של פעולות, מחבישת מסיכה, ועד הסגר במתקנים ייעודיים ועוצר עירוני. אולם, לפעולות אלו השלכות חברתיות, פוליטיות וכלכליות נרחבות, ולכן גורמי ממשל מעוניינים למקד אותן באופן כירורגי ככל הניתן. משימה זו דורשת מודיעין כגון: היכן שהה האזרח, עם מי הוא התרועע, האם יש לו חום, וכיוצא בזאת. נניח, לדוגמה, שאזרח יצא לטיול בעולם, ועתה הוא חוזר למדינתו. אם נתאר את מסעותיו בעולם כתנועת מנה ברשת תקשורת, הרי שהמדינה מודעת רק ליעד הראשון (first hop) שיכול לשמש בפועל כ"router" לתחנות ביניים, וגם לזה האחרון לפני החזרה למדינתו (last hop).

אולם האבחון האם מדובר בגורם סיכון שיש לבודד, תלוי במקרים רבים דווקא בתחנות הביניים. תופעה זו מועצמת באזורים בעלי גבולות פתוחים, למשל, אזרח ישראלי נסע לטיול בשוויץ – האם חצה את הגבול לצפון איטליה? ניתן כמובן להתבסס על גישה אלטרואיסטית המניחה שהאזרח ידווח על מסעותיו, אולם הפקדת בריאות הציבור בידי האמון בכנות האינדיבידואל היא מעשה שיש לפקפק בו.

לממשלות מגוון כלים המאפשרים להתחקות אחר האזרח, רובם מגיעים מהסוגייה שהוזכרה בתחילת הכתבה – המאבק בטרור. ניתן לבצע "פרופיילינג" ברשתות החברתיות, ניתן להאזין לשיחות טלפון, לנטר הודעות ווטסאפ בקבוצות בהם נשתל סוכן, וכיוצא בכך. לפעולות אלו מחיר ברור של חדירה לפרטיות האינדיבידואל, ותועלת ברורה של איתור גורמי סיכון, בידודם, וכך מניעה או הקטנה של הפצת המחלה.

שימוש בנתוני הרשומה הרפואית שלא לצרכים קליניים ישירים

ראש החץ השני הוא המחקר הרפואי, כאשר המאמצים מתמקדים בניסיון למצוא חיסון למחלה. מחקרים רפואיים בעידן הדיגטלי שונים מהותית מאלו שבוצעו לפני כן, והם מתבססים גם על זמינותם של ה-Big Data ושל עוצמת מיחשוב הנדרשות לתהליך כריית מידע (Data Mining). כאן עולה סוגייה מהותית של שימוש בנתוני הרשומה הרפואית שלא לצרכים קליניים ישירים לטיפול בחולה, אלא לצרכי מחקר.

העברת המידע הרפואי לידי חוקרים, גם לאחר שעבר אנונימיזציה, עלולה לחשוף את החולים באמצעות יישום אלגוריתמיים ל-re-identification (זיהוי מחדש).

נגיף הקורונה – מה עם פרטיות האזרח? צילום אילוסטרציה: BigStock

בשנת 1990 במסצ'וסטס, ועדה ממשלתית לרכישת ביטוח עבור עובדי המדינה הפיצה לחוקרים רשומות רפואיות שעברו תהליך anonymization כדי לעודד מחקר. לטניה סוויסי, כיום פרופסורית באונ' הארווארד ואז סטודנטית לתואר שני ב-MIT, הצליבה את המידע "האנונימי" עם רשומות הבוחרים אותן רכשה באופן חוקי לחלוטין, ושלחה למושל מסצ'וסטס, וויליאם ולד, את הרשומה הרפואית המלאה שלו.

בתחום המחקר המבוסס על Big-Data קיימים פתרונות מתמטיים להקטנת החשיפה על ידי ביצוע התמרות על המידע, למשל הוספת "רעש" אקראי בתהליך המכונה sanitation (התממה), או יצירת מידע סינטטי. המידע המותמר מקטין את חשיפת הפרטיות, אולם עדיין מאפשר הפקת תועלות מחקריות. גם כאן עולה סוגיית ה-tradeoff, ככל שרמת הסניטציה תהא גבוהה יותר, ובמילים פשוטות ככל שנפגום יותר במידע – כך תושג יותר פרטיות. אולם תוצאות המחקר יהיו מדויקות פחות, ולהיפך.

מחקר מודלי מעניין על תרופת הואראפין (ידועה בארץ בשמה המסחרי קומדין), לקביעת המינון במקרה של שבץ מוחי, למשל, הצליחה לשרטט גרף המציג את התמורה בין היקף התמותה, לבין רמת שמירת הפרטיות (המכומתת על ידי מתודולוגיה המכונה Differential Privacy). מהו הערך "הנכון"? זו שאלה פוליטית. אבל אנו בזירה המחקרית עושים מאמצים כדי לשכך את ה-tradeoff, ובכך לצמצם את ממדי הדילמה.

הכותב הוא חוקר בפקולטה להנדסה ובמרכז הסייבר של אוניברסיטת אריאל (ACIC – Ariel Cyber innovation Center)