אמנת סייבר או מתווה לצנזורה על האינטרנט?

איומי הסייבר, היו אחד מהאיומים המדוברים ביותר גם השנה, לא רק בהיבט של תקיפה והגנה על מערכות מחשב, אלא כחלק מכלי מלחמה לגיטימי ורשמי במלחמות ומאבקים בין מעצמות ובין מדינות.

אם מנתחים את הנושא במבט לאחור לעשור, הרי שהשינוי הגדול ביותר הוא עצם העובדה שממשלות ומדינות ריבוניות, כולל ישראל, מדברות על מלחמת סייבר באופן גלוי, דבר שלפני 7-8 שנים לא היה קיים, למרות שפעולות סייבר בין-מדינתיות היו תמיד, אבל הן נעשו במחשכים, מעבר לעין הציבורית והתקשורתית, ולא דלפו החוצה.

השינוי הזה יצר את הצורך לשילוב כוחות בין מדינות, ולצאת למלחמה גלובלית בגורמים שונים שרותמים את הטכנולוגיה לטובת תקיפת יעדים אסטרטגיים, במטרה לשבש יעדים צבאיים ואזרחיים.

מכאן התבקש, לכאורה, שמוסד כמו האו"ם, שהנושא הזה עומד לפתחו כבר כמה שנים, יירתם למשימה ויכריז על אמנה בינלאומית שתקבע כללים ותגדיר את כללי המשחק גם בתחום זה, בדיוק כפי שיש כללים שקשורים בזכויות אדם במלחמות פיסיות בין מדינות. ואכן ביום ו' האחרון, 79 מדינות החברות בעצרת האו"ם הצביעו על החלטה לקיים ועידה בינלאומית שתקבע את האמנה למלחמה בסייבר. אלא שבין 60 המדינות שהצביעו נגד ההחלטה, היתה ארצות הברית ואיתה בעלות בריתה, שחלקן נמנע.

ההתנגדות היא על רקע זהות שתי המדינות – המעצמות שיזמו את הדיון ודחפו להצעה: רוסיה, בגיבוי הסינים. המדינות שהתנגדו הבינו מיד שהדבר האחרון שמעניין את הרוסים, כמו גם את הסינים, הוא שמירה על חופש הביטוי והשימוש באינטרנט.

מדינות אלו כבר ביצעו בשנה האחרונה פעולות שונות שפירושן דיכוי חופש הביטוי, שהוא נשמת אפו של האינטרנט מאז שנוסד. זה כולל חסימת אתרים, מאבק גלוי ואלים בטייקוני הרשתות החברתיות כמו פייסבוק, גוגל, וחברות טק כמו מיקרוסופט ואחרות. זאת ועוד, יוזמי ההחלטה כלל לא ניסו להסתיר את המטרות האמיתיות של ועידה זו שתוארה כ"אמנה בינלאומית שכוללת מניעת השימוש בטכנולוגיות מידע ותקשורת למטרות פליליות". ההגדרה פלילי שונה כמובן ממדינה למדינה. יש מדינות, כמו אלו שהעלו את הרעיון, שפרסום פוסט ביקורת על הממשלה, או על השליט או כל דבר שקשור בממסד, הוא עבירה פלילית בהן. במדינות אחרות, רף הפלילי עוקב בצמידות לעקרון חופש הביטוי, שמהווה אבן יסוד למשטרים דמוקרטיים וחופשיים.

וכאן צריך לדון בשאלה האם העולם זקוק לאמנת סייבר אמיתית, שתגדיר שימוש בכלי זה למטרות מאוד מסוימות, בעיקר בין-מדיניות, כפסול, בדיוק כמו כל כלי נשק אחר. התשובה היא כן. אבל אותה אמנה, שתגדיר מה לא, תגדיר באופן טבעי מה מותר ומה אסור לחסום, בכל מה שקשור בחופש הביטוי המקוון. כך למשל, התערבות של מדינה זרה במערכת בחירות של מדינה אחרת, בניסיון להשפיע על זהות המנצח בבחירות צריכה להיות פסולה, אבל לעומת זאת הצפת דעות, מתיחת ביקורת וניהול ויכוחים נוקבים, רצוי בשפה תרבותית, חייבים לזכות את הכותבים אותם בחסינות טבעית כחלק מזכויות אדם בסיסיות.

למען הזיכרון ההיסטורי נציין כי כבר ב-2001 נחתמה אמנת בודפשט, בנושאי הגנה על פשעי מחשב, שנוסחה על ידי מועצת אירופה, ואז גם סין ויפן היו שותפות לאמנה זו. ישראל, מסיבותיה שלה, בעיקר ביטחוניות, הצטרפה לאמנה ב-2016.

גורמים שהגיבו בסוף השבוע על ההחלטה של האו"ם, אמרו כי למעשה אין צורך בהחלטה חדשה, וכל מה שהאו"ם צריך לעשות זה להרחיב ולאמץ את האמנה האירופית, ולצקת לתוכנה את התכנים העדכניים.

וגם אם כל זה יקרה, תמיד תישאל השאלה החשובה מי ואיך יאכפו את האמנה הזו, ומהן הסנקציות שיוטלו על המדינות שיפרו את הכללים.

הדבר האחרון שאפשר לומר על ארגון האומות המאוחדות הוא שזהו גוף המצטיין באכיפת אמנות וכללים הרבה יותר חמורים שקשורים בזכויות אדם וחופש הביטוי באזורים שונים של העולם.

ולכן, הכדור שוב עובר למעצמות הגדולות. רוסיה חשודה מראש, אבל גם הממשל של טראמפ לא ממש מגיע מנקודת מוצא אובייקטיבית, ואין זה סוד שלו היה יכול, גם נשיא ארצות הברית היה מצטרף ליוזמה שתסרס במעט את הפלטפורמות שעליהן מפרסמים את כל הביקורת והחשיפות נגדו. מאחר שהוא אינו יכול לעשות זאת, סביר להניח שיסתפק ב"להרוג" את היוזמה הזו של יריבותיו רוסיה וסין, ולהוריד את הנושא מסדר היום. על דבר אחד אי אפשר להתווכח: המעורבות של ממשלות, של גורמי רגולציה במאבק בסייבר, על צדדיו השונים, תמשיך להעסיק אותנו גם ב-2020.