בעקבות הנחיות היועמ"ש: מעוז ההתנגדות האחרון לממשל דיגיטלי – בדרך לחיסול

ביולי 2018 נכנס לתוקפו חוק שקובע שמשרדי ממשלה לא יחייבו יותר את האזרחים לשלוח מסמכים בפקס ויהיה עליהם להעמיד לרשות האזרח פלטפורמות דיגיטליות (למשל, מייל), שיאפשרו להם לקבל שירותים אונליין. בכך ביקשו בממשלה לשפר את השירות לאזרח ולהנגיש אותו יותר, כמו גם לצמצם את הניירת והביורוקרטיה. זאת, כחלק ממדיניות כוללת של מימשל זמין.

רשות התקשוב הממשלתי נערכה לכך מבעוד מועד, העמידה כלים והטמיעה מערכות במרבית משרדי הממשלה, ופעילות דומה נעשתה גם בשלטון המקומי. בפועל, יש משרדי ממשלה שעדיין מתעקשים לטרטר את האזרח, לדרוש ממנו להדפיס ולשלוח מסמכים בפקס, ולא מוותרים על הביורוקרטיה שמאחורי זה. אמנם ההיקפים הולכים וקטנים, אבל זה בהחלט עדיין קיים.

ההתעקשות של המשפטנים על הניירת והפקסים

הסיבות לדריכה במקום הן רבות ומגוונות, ונחשפו, לפחות בחלקן, לפני כמה ימים, בעקבות הנחיה מיוחדת שהוציא היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אביחי מנדלביט, שקוראת ליועצים המשפטיים במשרדים הממשלתיים וברשויות המקומיות, להפסיק לעכב תהליכי אונליין, שנועדו לתת לאזרח שירותים מקוונים טובים יותר.

מסתבר שלא מעט שירותים דיגיטליים נמנעים מהציבור, אף על פי שמנהלי המשרדים ערוכים לתת אותם, לאחר שהטמיעו מערכות מתאימות. אלא שהמשפטנים במשרדיהם נבהלו מהמעבר לדיגיטל, ובמקרים רבים פסלו את השירות וקידשו את התהליכים הידניים המעצבנים והלא יעילים.

הנימוקים לכך מגוונים: חשש לפגיעה בפרטיות – בתחום הבריאות, למשל – ותקפות של חתימות על מסמכים שונים, על אף שחתימה דיגיטלית קיימת כבר מזמן במגזר הציבורי והיא אף קבילה בבתי המשפט, כל עוד היא עומדת בתקנים הנדרשים. אבל היועצים המשפטיים של המשרדים לא אוהבים לקחת סיכונים. שמירה על פרטיות או סודיות רפואית היא נימוק שאיש לא יכול למדוד אותו באמת, ורק אנשי המחלקה המשפטית הם הסמכות לקבוע היכן הגבול. ברור שאף מנהל שפוי לא יעז לדחות את ההמלצה של היועץ המשפטי של משרדו שלא לקדם את תהליכי הפיכת השירותים לדיגיטליים, וכך נמנעה כניסתם של שירותים אלה, שיכולים היו להקל במעט את חייהם של האזרחים. לזכותם של המשפטנים במשרדים ייאמר כי בתחום אחד הם צודקים: חלק מאותם תהליכים שצריכים להיות דיגיטליים לא עברו חקיקה מסודרת, או שהם תקועים אי שם בוועדות שונות של הכנסת, שלא ממש מתפקדת, עקב המשבר הפוליטי.

מנדלביט תפס כאן את עמדת המבוגר האחראי, ובמכתב שהוציא לכל היועצים המשפטיים, שהוא הבוס שלהם, הבהיר שעליהם להוריד את הרגל מהברקס ולשחרר את התהליכים המקוונים בשירות לאזרח. בכל מקום שתתעורר שאלה לגבי שירות מקוון ואין חוק מפורש שאוסר זאת, היועץ המשפטי באותו משרד צריך לאשר אותו. יצוין כי מנדלבליט הבטיח להם גיבוי.

היועץ המשפטי לממשלה בעצם מצפה מאנשי המשפט לסגל דפוס התנהגות שהוא הפוך לחלוטין ממה שהם רגילים אליו בעצם המקצוע שלהם: מנדלביט אומר להם לא להתעקש על המילה היבשה. יש מעט מקרים בעולם שעורך דין יגיד דבר כזה. אבל אפשר בהחלט להבין את היועמ"ש.

הכסף הציבורי יורד לטמיון – בגלל הווטו של המשפטנים

השירות הציבורי בישראל חולה וזקוק לניעור ולהתייעלות, כולל בעניין המחשובי, וגם כאן, את המחיר משלמים לא רק תקציב המדינה – הממשלה השקיעה מיליארדי שקלים במערכות מחשוביות שלא מנוצלות, בגלל הווטו של המשפטנים – אלא גם האזרחים, כרגיל. למעשה, הם – כלומר, אנחנו – משלמים פעמיים: פעם אחת בסבל ובזמן שאנחנו צריכים לבזבז במרוץ אחר המשרדים, ובפעם השנייה – העלות של הטמעת המערכות מגיעה מכספי משלם המיסים, וכאשר הן עומדות כאבנים שאין להן הופכין, מדובר בכסף שירד לטמיון ולא מומש ייעודו.

המעבר לדיגיטל הוא חלק מהמאמץ המתמשך של הממשלות, ובראש ובראשונה של אלה שבנימין נתניהו עמד בראשן, לצמצום הביורוקרטיה, ולהקלה על יזמים ועסקים. יש יזמי היי-טק ואנשי קרנות הון-סיכון שמוותרים מראש על מחשבה להשקיע פה, כי הם יודעים מה מחכה להם. שורה של מהלכים שנעשו בשנים האחרונות, הקלו במעט את המצוקה אבל עדיין המצב לא טוב. ישראל מדורגת במקומות לא מחמיאים בכל דירוג שמשווה יעילות ואטרקטיביות של מדינות כלפי יזמים ומשקיעים. העובדה שנתוני ההשקעות הזרות והמקומיות הם חיוביים לא צריכה לעודד, כי מחקרים לא מעטים הראו מה היה שיעור הגידול בהשקעות במשק אילו הביורוקרטיה הישראלית הייתה מעטה יותר.

השורה התחתונה: 2020 תהיה שנה מאוד משמעותית בפעילות התקשוב הממשלתי בכל מה שקשור למימוש החזון של ממשל פתוח ודיגיטלי. יש לקוות שבעקבות ההנחיות של היועץ המשפטי לממשלה, המעוז האחרון של ההתנגדות לקדמה ולדיגיטציה ייעלם, ויותר ויותר משרדים ינצלו את החדשנות של אומת הסטארט-אפים לטובת תושבי המדינה.