האתגר של שר הפנים הבא: להכיר במעמד המנמ"ר בשלטון המקומי

אתמול (ד') פרסמנו דיווח על מצב הסייבר ברשויות המקומיות, בהתבסס על דיון בנושא שהיה חלק מהכנס השנתי של המנמ"רים בשלטון המקומי, שנערך באחרונה באילת. סוגיית הסייבר הייתה אחת משורה של סוגיות שעלו בכנס ושמטרידות אותם.

הכנס התקיים בשבוע שעבר, ממש קצת לפני שהלכנו לקלפיות בבחירות 2019 מועד ב'. פוליטיקאים לא היו בין הדוברים, מסיבות מובנות, אבל המנמ"רים והמרצים האחרים שכן דיברו השאירו שיעורי בית ותכנית עבודה מוצעת לטיפול שר הפנים הבא. המסר שלהם היה חד וברור: הגיע הזמן שמשרד הפנים יכיר במעמדו של המנמ"ר ברשות המקומית כבעל תפקיד תקני, רשמי ומחייב. יש מבין הקוראים שירימו גבה למשמע טענה זו, אבל זו המציאות המרה והאבסורדית: הראש של רשות מקומית במדינת ישראל לא מחויב, על פי הוראות משרד הפנים, להעסיק מנהל מחשוב. ההחלטה נתונה לשיקולו.

המשמעות היא שרק ב-80 מ-262 הרשויות המקומיות בישראל יש מנמ"ר.ית. זאת ועוד, לא תמיד התפקיד שלהם מוגדר כמנמ"ר, אלא מנהל מחלקה, מנהל יחידה, סגן מנהל אגף ועוד ועוד. זו אינה סמנטיקה בלבד, אלא ניתוב של מעמד המנמ"ר על ידי ראשי הרשויות, במיוחד הבינוניות והקטנות, בהתאם לתקנים שהם מעוניינים לאייש.

מצב טוב מבעבר – אבל עדיין לא מספיק

עם זאת, המצב כיום טוב מזה שהיה עד לפני כמה שנים. בעבר, תפקיד המנמ"ר כלל לא נכלל בספר המקצועות והתפקידים של משרד פנים. רק לאחר מאבק של שנים, שאותו הוביל ד"ר עדי קפליוק, היו"ר הקודם של פורום המנמ"רים ברשויות מקומיות, נעשה השינוי. אלא שכאמור, לא מדובר בתפקיד שמחייב את ראשי הרשויות, ולעובדה זו יש השלכות על שכרם של המנמ"רים באופן כללי, ובחלוקה לדרגות ולמעמדות שונים. בגלל העדר תקן אחיד לתפקיד, מבנה התגמול של המנמ"רים ברשויות ושל העובדים תחתיהם שונה מרשות מקומית אחת למשנהה ולא פעם גורם לעיוותים ביחס לבעלי תפקידים אחרים בשלטון המקומי.

יש לציין כי בשנתיים האחרונות, פורום המנמ"רים ברשויות המקומיות, בראשות ליאורה שכטר, הקדיש זמן רב לדיונים עם משרדי האוצר והפנים, על מנת לייצב את מעמד המנמ"רים ברשויות המקומיות ולשפר את שכרם. בין היתר הוסכם על דירוג חדש, שיאפשר את שיפור השכר. אלא שגם כאן ההחלטה נתונה בידי ראש הרשות המקומית ונדרשת הסכמתו כדי שהשדרוג יבוצע.

מה עם הפער הדיגיטלי?

נושא נוסף, ובוער לא פחות, שעלה בכנס הוא הפער הדיגיטלי העצום בין רשויות מקומיות, שמשפיע על האוכלוסיות בהן – וגם על המנמ"רים שלהן (כשיש כאלה). מדובר בפערים בידע, בנגישות למידע ובמשאבים לביצוע פרויקטים. במהלך שלושת ימי הדיונים הועלו רעיונות לפרויקטים שאפשר לעשות תוך שיתוף ידע וניסיון בין מנמ"רים מערים מבוססות לעמיתיהם מרשויות חלשות. זה לא חייב להיות מותנה בתקציבים, אלא ביכולת לדעת ולחבר בין גורמים שונים.

בכנס הופיעו נציגים של רשות החדשנות, השלטון המקומי, משרד הפנים וגופים שונים נוספים, שהציבו את השיתופיות הזאת כאחד האתגרים המרכזיים של ראשי השלטון המקומי. אבל בסופו של יום, המנמ"רים הבינו שהאמרה "אם אין אני לי – מי לי" תופסת גם פה.

מגמת השיתוף בין המנמ"רים מהערים השונות, שכבר מתקיימת בכמה מקומות בארץ, היא מגמה כלל עולמית. הוא יהיה אחד הנושאים המרכזיים בכנס הערים החכמות הבינלאומי הקרוב, שיתקיים בנובמבר בברצלונה. כי בכל העולם מבינים שהמחשוב המודרני ותפיסת העיר החכמה לא צריכים להיות נחלת הערים העשירות והמבוססות בלבד.

השורה התחתונה: הכרה במעמד המנמ"ר ברשויות המקומיות והפיכתו לחבר הנהלה במעמד סמנכ"ל הן צו השעה, ששר הפנים הבא, יהיה מי שיהיה ולא חשוב מאיזו מפלגה, חייב לתת את דעתו עליו. תפקיד המנמ"ר ברשות המקומית הוא מהחשובים ואף הקריטיים, אבל אם לא יידרשו לנושא מלמעלה, יכולים הראשים וההנהלות של הרשויות המקומיות להיקלע למשבר חמור שלא יהיה מי שיטפל בו.