הדיגיטל – הדור הבא של הנצחת השואה
מיזם הסטורי של אווה הביא את זכר השואה ליותר מ-100 מיליון איש ב-14 שעות, ועשה את מה שבפלטפורמות אחרות היה לוקח לעשות זמן רב ● זאת עוד הוכחה לתפקיד החשוב של הדיגיטל בהנצחת התופת של הימים ההם
לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, עלו השבוע מספר מיזמים טכנולוגיים, שנועדו לנצל את הפלטפורמות הדיגיטליות להנצחת זכר השואה, וכדי שהעולם לא ישכח את התופת שעבר העם היהודי בשנים ההן – ששת המיליונים שנרצחו ואלה שניצלו. הפלטפורמה הבולטת ביותר הייתה הסטורי של אווה – סדרת "סיפורים" באינסטגרם, שבהם מתעדת הנערה היהודייה בת ה-13 אווה היימן את חייה בתקופת המלחמה ההיא – מהימים הראשונים, שבהם עוד יכולה הייתה איכשהו לנהל חיים רגילים, עבור בגטו ועד שנספתה באושוויץ.
אלה שמובילים את ההנצחה הדיגיטלית הם בני דור הביניים והדור הצעיר, במקרים רבים בני הדור השני או השלישי לשואה, לרבות כאלה שההורים או הסבים שלהם לא רצו, ולפעמים רצו ולא ממש הצליחו, לספר על המראות הקשים והדברים הנוראיים שעברו. לפעמים השתיקה הממושכת הייתה התרופה הכי טובה עבורם, אלא שבני הדורות השני והשלישי הבינו שהשעון מתקתק במהירות ועוד מעט לא יהיו עוד ניצולי שואה שיוכלו לספר עליה ממקור ראשון.
הדרך לעשות זאת היא באמצעות הכלים הדיגיטליים. בכל שנה מתגבר קצב התיעוד הדיגיטלי של השואה, והולכים ונוספים כלים וטכנולוגיות שמאפשרים לעשות זאת. זוהי קפיצת דרך דרמטית במפעל ההנצחה של השואה. נכון שביד ושם ובקרב שאר הגופים שמנציחים את השואה משתמשים בטכנולוגיות כבר מזמן, אבל ההתפתחות ההולכת ומואצת של התחום היא זו שאפשרה את הזינוק בהנצחה הדיגיטלית שלה.
מהווידיאו ועד לסטורי
במבט לאחור, כאשר יד ושם החל לתעד ניצולים באמצעות הווידיאו, אי שם בשנות ה-80, זו הייתה טכנולוגיה בעלת זמינות לא כל כך גבוהה, מה שהביא לכך שמוזיאון השואה הירושלמי נחשב אז למאמץ טכנולוגי מוקדם וחדשני ביותר. כך היה גם בהמשך, בשנות ה-90', כשהתעורר הצורך במציאת פתרון אחסון לכל הסרטונים (וקטעי האודיו) הללו. יש לזכור שאז עדיין לא דיברו על ענן וביג דטה, ויכולות האחסון היו מוגבלות הרבה יותר מאשר כיום.
תיעוד השואה הלך והתרחב גם בממד הפיזי: אם זאת העובדה שיותר ויותר ניצולים ובני ניצולים מכל העולם החלו לדבר, המסעות של בני הדורות השני והשלישי התגברו (ב-"סיוע" נפילת המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה) ונוסדו אירועי זיכרון בסלון. גם במקרה שלהם נכנס הדיגיטל: רבים מאירועים אלה, שבהם מחברים בין הניצולים לבין אלה שמעוניינים לשמוע את סיפוריהם בשקיקה, מועברים באמצעים הדיגיטליים. יש גם אפליקציות שמחברות בין שומעים למשמיעים, יישומונים שמתעדים קהילה זו או אחרת, כפי שפרסמנו אתמול על יהדות יוון, ועוד.
אבל השיא הוא, ללא ספק, הסטורי של אווה, שהפך השבוע להיות הדבר הכי חם ברשת. 14 שעות לאחר שהמיזם עלה לרשת, כבר היו לו יותר מ-100 מיליון צפיות – הרבה מזה תודות להתגייסות של גל גדות והבית הלבן בחשבונות האינסטגרם שלהם. שלא לדבר על האזכורים התכופים במדיה המסורתית בארץ ובעולם. הסרטונים האלה יצרו, בשעות ספורות, אימפקט אדיר, שבמקרים אחרים דרושות שנים כדי להשיג אותו. אין ספק שהתופעה הזו תהיה נושא למחקר בעתיד, אבל ההווה שלה הוא לא פחות מרתק, דינמי ומשתנה בכל רגע. זהו שילוב בין עדות של מי שהייתה שם, באמצעות ספר שכתבה, לאמצעים הדיגיטליים העדכניים ביותר – אלה שמדברים לדור הצעיר, שחובה להעביר אליו ולהנחיל לו את מורשת השואה.
השורה התחתונה: הפלטפורמות הדיגיטליות, הממשקים הניידים והמידע העצום שזורם לכל מקום ומכל מקום מבטיחים שגם בעוד 70 שנה נמשיך לשמוע ולצפות בעדויות. זו תהיה התשובה המוחצת, שתחשוף את מפלתם של כל אלה שעושים שימוש באותן הפלטפורמות לביצוע פשעי שנאה, לאנטישמיות ולהכחשת השואה.
בהקשר זה מומלץ מאוד מאמרם של פרופסור גיא פסח וד"ר מיכל שור עופרי בנושא https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=3364008 אחד המרתקים ביותר שקראתי. explore the use of these technologies by remembrance institutions and their potential impact on collective memory. Taking a close look at the case study of NDT (New Directions in Testimony) — a project that uses ‘virtual witnesses’ to convey memories from the Holocaust and other mass atrocities — we highlight the significant value, and the potential vulnerabilities, of this new mode of memory construction.