"החלטתי לנהל את המחלה וניצחתי אותה"

"תודה לרעייתי, לבנותיי ולמשפחתי היקרה, לחבריי הנהדרים ולחבריי לעבודה. היום אני יוצא מבית החולים לחופשת החלמה ארוכה וכולי תקווה שאחזור למצבי כפי שהיה לפני ניתוח הבטן שעברתי", במילים אלה פתח אפרי אקרלינג את הפוסט שהעלה, ימים אחדים אחרי שהשתחרר מבית החולים, שם עבר ניתוח מורכב, בהצלחה, בעקבות גידול סרטני שהתגלה בגופו לפני כחצי שנה.

בראיון לאנשים ומחשבים הוא מספר על גילוי המחלה, האירועים שעבר והניתוח הסופי. "מרגע שהתבשרתי על קיומה של המחלה החלטתי לנהל אותה", כתב. המוטו שלו למי שחלו במחלה הוא: "קחו פיקוד, נהלו את האירוע, עימדו על שלכם, אל תקבלו כמובן מאליו מה שאומרים לכם הרופאים וקבלו החלטות באומץ".

אקרלינג הוא מוותיקי ענף ה-IT וכיום הוא מנהל הרכש הטכנולוגי של חברת הביטוח מגדל. בימים הקרובים הוא יסיים את חופשת המחלה שלו, והוא ממתין בקוצר רוח לחזור לעבודה.

ספר על השתלשלות העניינים. איך גילו לך את המחלה?
"קמתי בוקר אחד עם כאבי בטן עזים. הלכתי לבית חולים גדול ומרכזי בארץ וחוויתי את מה שחולים חווים בישראל. אחרי המתנה ארוכה עם כאבי תופת עשו אולטרא סאונד, והרופא אמר לי: תבוא עוד 60 יום לביצוע CT ובינתיים אתן לך משככי כאבים. הוא אמר לי את זה אף על פי שכבר אז גילו שיש כנראה גידול בין הלבלב לתריסריון, אבל למרות הכל הזמין אותי לעוד חודשיים. באותו הרגע קיבלתי החלטה חשובה, שבדיעבד הצילה את חיי: החלטתי שאני אנהל את המחלה, אתחיל לבדוק ולא אתן לה לשבור אותי".

"עשיתי 'שופינג' בכל עולם הבריאות", ציין אקרלינג. "התחלתי ללמוד על המחלה, קראתי המון חומרים, שלחתי מיילים ועוד. עם כל החומר הזה הלכתי לרופא שהכירו לי בבית החולים אסף הרופא. הוא הסביר לי את כל מה שלא ידעתי עד היום, למעשה פתח לי את העיניים".

ואז הגיעה הבשורה המרה על הגידול…
"כן. בדצמבר 2017 קוראים לי לבית החולים אסף הרופא, שם הודיע לי הרופא שיש תוצאות בדיקה ואמר לי שצריך לפתוח לי את הבטן, שהוא ניתוח מורכב מאוד ומסוכן".

איך הייתה ההרגשה שלך באותו הרגע?
"תראה – ידעתי שיש לי משהו, אבל תיאור הניתוח שלי היה מפחיד, ואז אמרתי שאני רוצה לבדוק וללמוד לפני שאני מקבל החלטות. מאז קראתי אין סוף חומרים ברשת, נפגשתי עם המון פרופסורים, למעשה הייתי כמעט בכל בתי החולים בארץ, הייתי בקשר עם בתי חולים בלונדון וברלין, והייתי אצל הרב פירר. החלטתי שאני עובד רק בזה. כולם המליצו לי ללכת לחתוך".

ולמרות זאת, אתה ממשיך להתעקש ומחפש דרכים אחרות.
"כן. הלב שלי לא נתן לי. פגשתי אנשים שעברו את זה – אולי הם בריאים אבל היו כבויים לגמרי. ואז אני חוזר לרופאים ואומר להם: תעשו לי עוד פעם את הבדיקה שהיא רדיו אקטיבית, מסוכנת וגם יקרה. בהתחלה סירבו, בטענה שמשרד הבריאות לא יאשר, אלא שבסוף עשו לי אותה בקופת חולים מכבי.

אחרי הבדיקה, הרופא קרא לי ואמר לי: יש לי שתי בשורות בשבילך – האחת לא טובה והשנייה טובה. האחת היא שהגידול גדל ב-2 ס"מ, אבל זה במוקד אחד. יכול להיות שנצליח להוציא אותו בלי הניתוח הגדול של הוצאת כל האיברים. אלא שהוא לא יכול היה להתחייב על זה מראש, רק הבטיח שיעשה את כל המאמצים. הוא דרש ממני שאחתום כאילו על הניתוח הגדול והמפחיד. התפללתי כל הלילה לאלוהים".

מה היה בסוף, בניתוח?
"אחרי כמה שעות שיצאתי מחדר הניתוח אשתי אמרה לי שהצליחו לבצע את הניתוח בלי החלק המורכב של הוצאת כל האיברים. המנתח סיפר לי שבחדר הניתוח, בו שהו שישה רופאים, היה ויכוח האם מדובר בגידול אחד או במספר גידולים. היו כאלה שאמרו שזה לא גידול אחד, וצריך לעשות עוד בדיקות ולהוציא את כל האיברים. כך עשו לי תוך כדי הניתוח. בשלב מסוים הביופסיה חזרה נקייה. או אז עשו את הניתוח בלי החלק המורכב, ויצאתי אחרי שלוש שעות".

מה הייתה התחושה?
"התחושה הייתה הקלה, כמובן, אבל היא נתנה לי שתי תובנות: ראשית, שאסור אף פעם לוותר, תמיד ללכת להתייעץ, ומאוד עודד אותי שגם בקרב הרופאים אין ודאות מוחלטת ואם יש ספק – בודקים שוב ושוב. התובנה השנייה הייתה לא פחות דרמטית: החלטתי שאני יוצא מבית החולים בתוך כמה ימים ולא נשאר שם זמן רב, מחשש לזיהומים. עשיתי את כל המאמצים להשתחרר, הוכחתי להם שהגוף בסדר, התהלכתי בחופשיות, אפילו ירדתי כמה קומות במדרגות וכך, ארבעה ימים אחרי הניתוח חזרתי הביתה. הרופאים לא האמינו.

או אז כתבתי פוסט שהיו בו תובנות על החיים. למדתי שאתה צריך לנהל את החיים שלך, תהיה מאושר ותשדר את זה לסביבה – והכל יהיה יותר טוב. בסוף הפוסט כתבתי גם: כשדלת אחת של אושר נסגרת, נפתחת אחרת, אבל לרוב, כשאנחנו מתבוננים בדלת הסגורה זמן רב מדי, איננו מבחינים בדלת האחרת שנפתחת".

איך השתנו חייך?
"בכל בוקר אני עושה משהו שטוב לי ונעים לי. למשל, שומע מוזיקה או הולך לים, יושב שעתיים מול המים ופשוט מסתכל. זה שינוי עצום, שאף פעם לא חשבתי על זה – לשים את עצמי במקום הראשון. הלחץ בחיים, בעבודה, משגע אותנו, אבל אפשר לעבוד וגם לחיות את החיים. זה חשוב מאוד".