זיכרונות מתערוכת הטכנולוגיה הגדולה בעולם

23 פעמים ברציפות ביקרתי ב-CeBIT – תערוכת הענק לעולם הטכנולוגיה, שאתמול (ד') הוכרז על פטירתה. הייתי שם בכל אחת מהתערוכות מ-1995 עד 2017 – תחילה ככתב המחשבים של עיתון הארץ, פעמיים כנציג העיתון רשת מחשבים עליו השלום ומאז 2002 כשליח אנשים ומחשבים.

ראיתי את עלייתן ונפילתן של טכנולוגיות מבטיחות – בהתחלה בעיקר בנקאיות, תעשייתיות ומכוניות. בהמשך החליפו אותן ביתנים של יצרנים סיניים של ציוד אלקטרוני ביתי, חברות סלולר, ועם הזמן גם רובוטיקה, אינטרנט של הדברים, וגם ביתן ענק שבו הציגו האוניברסיטאות ומכוני המחקר הבולטים בגרמניה את הפיתוחים שלהם.

התערוכה גדלה יחד עם העלייה בעולם הטכנולוגיה, בשימוש בה בכלל וברשת האינטרנט בפרט. מדבר אזוטרי שדובר עליו רק על בימות מאולתרות בתערוכה, כאתגר טכנולוגי זוטר, הוא תפס החל משנת 2000 את כל ביתניה. CeBIT צלחה גם את התפוצצות בועת הדוט.קום בסוף אותה השנה – מיד לאחר מכן אמנם ירד מספר החברות שהשתתפו בה, אבל היא הצליחה די במהירות להמציא את עצמה מחדש.

מתערוכה שאי אפשר לזוז בה לצל של עצמה

בשנים הראשונות לביקוריי, CeBIT הייתה תערוכה תוססת. אי אפשר היה לזוז בין הביתנים שלה, והיו תקופות שאפילו בשטחים הפתוחים היו פקקי תנועה אנושיים. היו פעמים שבהן ההאנגרים לא הספיקו, אז פתחו אוהלי קרקס בשטח הפתוח, וגם הם תמיד היו מלאים.

הסימן הראשון לירידת קרנה של התערוכה היה סגירתו של אולם 1, שהיה שווה בשטחו לארבעה אולמות אחרים ביחד. היה זה שטח ענק, שבו החזיקו החברות הגדולות ביתנים עצומים. וכשאני כותב חברות גדולות, אני מתכוון לחברות ענק כמו יבמ, HP, דיגיטל וקומפאק. לאחר מכן, מספר המשתתפים הלך ופחת בהדרגה, למעט שנים מסוימות, עד למצב הנוכחי, שבו הנהלת CeBIT מודה במספר הנרשמים הלא מספק בעצמה.

כרזה של Cebit 2019 – שכבר אל תתקיים. צילום: יח"צ

כעיתונאי, הייתי משתתף במסיבות העיתונאים, שהתחילו יומיים לפני פתיחת התערוכה לקהל, ותמיד היו שם חדשות. לא תמיד השמות שעליהם הכריזו במסיבות העיתונאים נשארו, אבל הטכנולוגיות דווקא כן. כך, למי שלא זוכר, לרשת האינטרנט קראו בהתחלה אוטוסטרדת המידע.

והיה גם הקטע הבינלאומי: בכל שנה הייתה מדינה אחרת שהייתה שותפה לניהול התערוכה, שהתקיימה מדי שנה בהנובר, יחד עם גרמניה. ביניהן היו יפן, ספרד וטורקיה. אפשר להמחיש את מרכזיות התערוכה בחשיבות שראו בה מנהיגי אותן מדינות, שהגיעו אליה – למשל אנגלה מרקל, רג'פ טייפ ארדואן ושינזו אבה, הנשיא הצבעוני של יפן. הייתה גם פעם אחת שבה המארחת הייתה תת מדינה, או יותר נכון מדינה (State) בתוך מדינה פדרלית. ולא, אני לא מתכוון לאחת המדינות שמרכיבות את גרמניה, אלא לקליפורניה. טוב, אפשר להבין את זה – ארנולד שוורצנגר, מי שהיה אז המושל שלה, מבין גרמנית היטב, כי הוא נולד באוסטריה.

הצד הישראלי של CeBIT

אי אפשר שלא להזכיר את הנוכחות הישראלית. CeBIT הייתה התערוכה הגדולה הראשונה שבה הייתה לתעשיית ההיי-טק הישראלית נוכחות רבה. היו שנים שבהן אפילו התקיימו ארבעה ביתנים ישראליים במקביל. אלה אפשרו לחברות סטארט-אפ להציג את הפיתוחים שלהן ולהגביר את עסקיהן באירופה. לחברות גדולות יותר, כמו קבוצת רד, DSPG ורבות אחרות, היו ביתנים משלהן באולמות הרלוונטיים. כך הכרתי את דני בלוך, העורך האחרון של דבר (לפני שהיה לדבר ראשון), שהיה גם איש קול ישראל, שניהל את הביתן הישראלי, וביליתי שעות רבות עם האיש החכם הזה.

הנוכחות הישראלית ב-CeBIT עלתה עם עליית הפופולריות של התערוכה ככלל וירדה כשתערוכות אחרות, מתמחות יותר בתחומיהן, התחילו לנגוס בה. כך, אפשר היה לראות הרבה יותר מציגים בכלל ומישראל בפרט בתערוכות כמו CES בלאס וגאס או תערוכת האלקטרוניקה במינכן, ששאבה אליה את מומחי החומרה, ותערוכת הסלולר MWC בברצלונה.

החגיגה הזו נמשכה עד שבשנים האחרונות הייתה CeBIT צל של עצמה. היא ניסתה להמציא את עצמה מחדש באמצעות ביתני סטארט-אפים ותחרויות שונות, ניסתה לעבור מפנייה לציבור הרחב לפנייה לקהלים טכנולוגיים ממוקדים, אבל חזרה להתקיים בסופי שבוע – וזה לא מצא חן בעיני המציגים, כי זה הפריע להם לעשות עסקים. זאת עוד סיבה לירידת קרנה של התערוכה.

תודה לזלמן פלץ ולמשפחת גושה

מי שמשך אותי ל-CeBIT בפעם הראשונה היה זלמן פלץ, שהחברה המשפחתית שלו הייתה הנציגה של ירידי הנובר בישראל. הוא גם הביא אותי לצימר של משפחת גושה במיטלפלד, השכונה הגובלת במתקני היריד, וכך זכיתי להיכנס אל חייה של משפחה גרמנית טיפוסית, על השמחות והרגעים העצובים יותר שלה. מאז הפעם השלישית שבה הגעתי ל-CeBIT ובמשך 20 שנים התגוררתי אצל משפחת גושה, עם זיגפריד הבלתי נלאית, בעלה, הנס, שהיה נהג סמיטרייליר, ושאר בני המשפחה.

ולא רק אתם – הבית היה הומה מאורחים ישראלים, לאחר שפלץ ניסה למצוא שוכרים כדי לשפר את מצבה הכלכלי הדחוק של המשפחה, עד שפעם אחת הם נאלצו להביא את הקרוון שלהם כדי לשכן אותי בחוץ.

הייתי בן בית בהנובר וידעתי היכן למצוא כל דבר. כך, למשל, המדרחוב שבמרכז העיר וסביבתו, שנקראים קרופקה, הם בעלי שם שנשמע כמו שם של מאכל גרמני כלשהו, אבל היה זה מקום תוסס, שאווירת CeBIT הגיעה גם אליו בשנות השיא של האירוע.

אבל המאפיין הגדול ביותר של CeBIT היה מזג האוויר. לרוב היה קר, בסביבות אפס מעלות, ולעתים אפילו ירד שלג. זה היה תלוי בשאלה האם התערוכה התקיימה בתחילת מרץ או בסוף מרץ. חבל שלא הספקתי להיות בגרסה הקיצית, שהייתה בתערוכה האחרונה – בשנה שעברה.

ב-CeBIT למדתי להשתלט על תערוכות גדולות ורבות משתתפים ומציגים, כדי להביא משם סיפורים מעניינים. קל מאוד לאבד שם, למרות הסדר הגרמני. המון חוויות לקחתי משם. זה כמו להיפרד מחבר ותיק. אני צריך להתקשר לגברת גושה ולהגיד לה תודה על האירוח בכל השנים הללו. אחר ההתפתחויות הטכנולוגיות אצטרך לעקוב במקומות אחרים.