המהפכה הראשונה של אפל בעולם המוזיקה

2001

ב-23 באוקטובר 2001 הציג סטיב ג'ובס את ה-iPod הראשון. לא הרבה ידענו אז על המשמעות שתהיה לחידוש הטכנולוגי הזה על תעשיית המוזיקה, על הצרכנים ועל שוק האלקטרוניקה. המכשיר הוצע אז בנפחים של 5 גיגה-בייט או 6 גיגה-בייט, ויכול היה להכיל 1,000 שירים – ספריית מוזיקה מושלמת למרבית האנשים. המחיר: 399 דולר, לא זול בכלל.

"הבחירה שעשינו היא מוזיקה. ולמה? טוב, אנחנו אוהבים מוזיקה, ותמיד טוב לעשות משהו שאוהבים", אמר אז ג'ובס על במת האירוע, בעת שהציג לראשונה את ה-iPod.

"מוזיקה היא חלק מן החיים של כל אחד. כל אחד. מאז ומתמיד הייתה סביבנו מוזיקה, ותמיד תהיה – אין זה ניחוש. ומשום שהיא חלק מחיינו, זהו שוק רחב, סביב העולם כולו. אין לו גבולות", אמר ג'ובס.

הוא הוסיף כי "מעניין שבמהפכה הזאת של מוזיקה דיגיטלית אין מוביל שוק. יש כמה חברות קטנות, לצד חברות גדולות, כמו סוני, שעדיין אין להן "להיט" בתחום. הן עדיין לא מצאו את המתכון הנכון למוזיקה דיגיטלית. אנחנו חושבים שאנו יכולים לא רק למצוא את המתכון, אלא שמותג אפל עומד להיות מדהים, משום שאנשים בוטחים במותג אפל שיעניק להם אלקטרוניקה דיגיטלית מצוינת".

במבט לאחור, ג'ובס צדק בגדול, לא?

הושק שש שנים לפ0ני ה-iPhone הראשון. ה-iPod. צילום: Jure, BigStock

1938

אי שם ב-22 באוקטובר 1938, במעבדה ארעית בדירה שכורה, הצליחו צ'סטר קארלסון ועוזרו אוטו קורניי להמציא את התהליך שיוביל לצילום מסמכים. קארלסון כתב על פיסת נייר "10.-22.-38 ASTORIA", ואלה היו המילים הראשונות שזכו להעתק.

לרוע מזלו, העוזר לא ממש דבק באמונתו בהמצאה והפסיק לעבוד עם קארלסון לאחר שנה, תוך שוויתר על אפשרות לתביעה על חלקו בתהליך. קארלסון מצדו המשיך לפתח את המצאתו, ומאוחר יותר העניק מרצונו לקורניי 100 מניות של זירוקס, ששוויין הגיע למיליון דולרים.

שיצביע מי שלא משתמש עד היום בהמצאה הזאת בחיי היום יום שלו….

מדפסת של זירוקס

1958

ב-18 באוקטובר 1958, כשברחובות ישראל הסתובבו בעגלות עם סוסים מוכרים של קרח ואיש מאיתנו לא חלם על מחשבים אישיים ועל מכונות של משחקי וידיאו, הציגו ויליאם היג'ינבות'ם וסר רוברט דבורק סימולטור של משחק טניס, שהם כינו "טניס לשניים".

השניים פיתחו את המשחק על מחשב אנלוגי תוך שימוש באוסצילוסקופ (משקף תנודות), והוא ידוע כמשחק האלקטרוני הראשון שהשתמש בתצוגה גרפית. שני המפתחים פיתחו את המשחק רק כדי להציגו בפני מבקרים שהגיעו למעבדה הלאומית בברוקהייבן, באזור לונג איילנד שבמדינת ניו יורק, שבה הם עבדו.

המשחק הוצג בסך הכל פעמיים במהלך ימי הביקור השנתיים שערכה המעבדה. בשנה הראשונה עמדו מאות מבקרים בתור כדי לשחק בו במהלך שלושת ימי התצוגה, בעיקר תלמידי תיכון. בשנה שלאחר מכן הוצג שוב המשחק עם מסך אוסצילוסקופ גדול יותר ועיצוב משופר, שאפשר לדמות גם רמות שונות של כוח משיכה. לאחר התצוגה השנייה פורק המתקן, ונשכח, עד שנות השבעים המאוחרות של המאה הקודמת, כאשר היגינבות'ם העיד בבית המשפט בנוגע למשחק במשפט בין Magnavox  וראלף באר (Ralph H. Baer) שדן בפטנטים של משחקי וידיאו.

המשחק נודע כאחד ממשחקי הווידיאו הראשונים שנוצרו לא מטעמים של מחקר אקדמי או קידום מסחרי טכנולוגי, אלא כמוצר בידור בלבד, ומעבדת ברוקהייבן יצרה שחזור של המכשיר המקורי.

מאוחר הרבה יותר הגיע לעולם משחק ה-Pong שדומה לו, אבל אין שום מידע האם יש קשר בין השניים.