160 שנים של טביעות אצבעות

רבים מאתנו משתמשים בסורק טביעות אצבע על מנת להיכנס למקום העבודה או להפעיל את הסמארטפון. אלא שהאמצעים המשוכללים של ימינו בנויים על היסטוריה ארוכה יחסית של סריקת ואיסוף טביעות אצבע, שהתחילה ב-28 ביולי 1858.

הכל הודות לסר ויליאם ג'יימס הרשל, בן למשפחת אסטרונומים. הרשל הועסק בשירות הציבורי ההודי מטעם מלכת בריטניה ובמסגרת תפקידו דרש בתאריך המדובר מאיש עסקים מקומי לחתום בטביעת כף ידו על הסכם מסחרי, כדי למנוע את האפשרות להתכחש לו בעתיד.

לאחר ששם לב שיש פרטים מזהים ייחודיים בכל טביעה, שעשויים לבדל בין אנשים, הוא החל לאסוף ולבחון את טביעות כף היד (כולה) של חברים ובני משפחה והגיע למסקנה שדי בטביעת אצבע בלבד כדי לזהות אדם. עוד מסקנה שאליה הגיע היא שטביעת אצבע אינה משתנה במהלך החיים. הרשל הציע למושל בנגל להשתמש בטביעות אצבע במסמכים משפטיים כדי למנוע התחזות או התנערות ממחויבויות משפטיות וחוזיות, אך הצעתו לא התקבלה.

טביעות אצבע – לא דבר חדש. אילוסטרציה: ktsdesign/BigStock

ב-1877 מונה הרשל לשופט שלום וייסד הליך של לקיחת טביעות אצבע מגמלאים, כך שדמי הפנסיה שלהם לא ייגנבו על ידי מתחזים. הוא גם החל את הליך הזיהוי לפי טביעת אצבע של פושעים כדי למנוע אפשרות שמתחזים יישאו בעונשי המאסר שלהם.

ב-1880, לאחר ששב למולדתו, הוא פרסם במגזין Nature מכתב שמסביר את התנסויותיו עם טביעות אצבע. ב-1916, שנה לפני מותו, הוא פרסם סיכום של כל עבודותיו, תחת הכותרת מוצא טביעות האצבע.

הרשל לא זכה לראות כיצד השיטה שלו מיושמת לתפיסת פושעים, ובוודאי שלא העלה בדעתו שיום אחד נפעיל את הסמארטפונים שלנו בזכות מחקריו, שכן בקושי היו אז טלפונים ומי חשב בכלל על טלפונים ניידים וחכמים. אלה שכוננו את שיטת הזיהוי הפלילי בעזרת טביעות אצבע, על בסיס תגליותיו ומחקריו של מיודענו, היו סר פרנסיס גולטון – בן דוד של צ'ארלס דארווין ומי שפיתח מודל סטטיסטי מפורט של ניתוח וזיהוי טביעות אצבע, וסר אדוארד ריצ'רד הנרי, שפיתח ב-1901 את "סיווג הנרי" – שיטה לסיווג ולמיון טביעות אצבעות, שנמצאת בשימוש (בשינויים קלים) עד היום.

"הפנים במאדים"

ב-31 ביולי 1976, שישה ימים לאחר שצולמה על ידי ויקינג 1, פרסמה נאס"א את התמונה המדהימה "הפנים במאדים", שבה נראה אזור קידוניה שעל כוכב הלכת. לצד תמונות נוספות שצולמו במצלמת הרזולוציה הגבוהה (במושגים של 1976), מראות כולן כמה מהנופים המדהימים של כוכב המאדים שזכינו לראות אי פעם. ויקינג 1 הייתה הראשונה מבין שתי גשושיות שנשלחו למאדים על ידי נאס"א במסגרת תכנית ויקינג, והיא הייתה גם הראשונה שנחתה על כוכב זה. הגשושית השלימה את משימתה במספר שיא של 2,245 ימי פעילות, שהסתיימו לא כל כך מזמן – ב-19 במאי 2010.

"הפנים במאדים" היא תצורת קרקע בכוכב הלכת האדום, שאורכה כ־3 ק"מ ורוחבה כ־1.5 ק"מ. רוב הפירושים של התצלום טוענים שמדובר בתצורת קרקע טבעית – הר שולחן אחד מני רבים המפוזרים בקידוניה. בפרשנות זו, תצורת הפנים מוסברת כשילוב של זווית צילום ותאורה (השמש הייתה בשולי האופק המאדימי בשעת הצילום), ובהפרדה הנמוכה של התמונה, שגורמת להחלקת אי־סדירויות בפני השטח ונטיית המוח לזהות תבניות מוכרות, בעיקר פנים. כמו כן, פער בשליחת המידע מהוויקינג גרם ליצירת כתם שחור בדיוק היכן שהנחיר היה ממוקם על פנים אנושיות. פירוש זה נתמך על ידי תמונות שצילמו החללית Mars Global Surveyor ב-1998 וב-2001, והחללית Mars Odyssey ב-2002.

התמונה, כדרכן של תמונות מסוג זה, עוררה גם קונספירציות משונות, ואחת הפרשנויות שלה טוענת שרואים בה אנדרטה מלאכותית. יש אף שטענו שמדובר בהוכחה לקיום יצורים אינטליגנטיים שחיו או ביקרו במאדים בנקודה כלשהי בעבר. התומך הבולט ביותר של תיאוריה זו הוא ריצ'רד הואגלנד. בספרו מ-1987, בשם The Monuments of Mars: A City on the Edge of Forever, הואגלנד מפרש משטחים קרובים בסביבה כשרידים לעיר חרבה ופירמידות בנויות. פרסום ספרו עודד ופרסם את האמונה שמקור "הפנים במאדים" הוא מלאכותי.

ליסה בת (או בן) 39

ב-30 ביולי 1979 החלה אפל לעבוד על מחשב ליסה – שנקרא, כפי שהודה סטיב ג'ובס המנוח, על שם בתו, על אף שהכחיש זאת במשך שנים וטען שהשם הוא ראשי התיבות של Local Integrated Software Architecture. ליסה יהפוך בהמשך למחשב המסחרי הראשון עם ממשק משתמש גרפי (GUI).

מדובר היה במחשב הראשון שצויד בעכבר, שהיה רק חלק מממשק המשתמש הגרפי שפיתחה אפל מטכנולוגיה נטושה אותה יישמה זירוקס כבר ב-1973, אבל כשלה מסחרית. בניגוד לזירוקס, ג'ובס הפליא ליישם את ההמצאה בממשק ידידותי באופן מדהים, שחיבר בין העכבר לסמן – שנע בהתאמה על המסך והפעיל תוכנות שונות על ידי לחיצה כפולה על אייקונים.

מחשב הליסה של אפל. צילום: מתוך ויקיפדיה

במקור תכננה אפל להתחיל למכור את ליסה ב-1981 במחיר של 2,000 דולר, אך במציאות נדחה הפיתוח עד 1983 והמחשב שווק במחיר יקר להפליא אפילו במונחים של היום – 10,000 דולר.

הפיתוח היקר מאוד, שהוביל למחיר האסטרונומי, לצד בעיות חומרה – לא תרמו להצלחתו. גם המעבד, שהיה מרשים אך לא הצליח להריץ את מערכת ההפעלה הגאונית אך כבדה מדי, מנע מחברות תוכנה אחרות לכתוב לו תוכנות, וליסה נותרה בגדר הבטחה שלא מומשה.

לאחר 100 אלף יחידות שנמכרו ממנו, נסגר פס הייצור של ליסה ב-1984. מכל מקום, רבות מהטכנולוגיות ששולבו במחשב הזה השפיעו על פיתוח המקינטוש, שמימש את ההבטחה המוחמצת של ליסה ושינה את עולם המחשבים לתמיד.