הכדור הוא עגול ובמשחק הזה כמעט תמיד יש מנצחים

אצלנו אין "משמעת מונדיאל", אבל בהחלט יש אווירה. הספרות הרלוונטיות בשלט שבסלון הן 11, ומי שרוצה ערוץ אחר מוזמן להתפנות לחדר השינה.

אז יצא, הגם שלא באמת התכוונתי, שאני מוצאת עצמי עוקבת אחר תנועת השחקנים החטובים על המגרש, אצלי בסלון, ואחרי כ-10 דקות אני מתחילה להרגיש מחוברת ואפילו לקחת צד. אין לי קבוצה מועדפת. הצד שלי הוא אינטואיטיבי, רגשי אולי, עם מעט דעות קדומות וזכרונות שקשורים להיסטוריה, לאו דווקא היסטוריה של כדורגל. 

במשחקים הראשונים חשבתי שהמשחק מתנהל עם כדור טניס (וחלפה בי המחשבה – הייתכן שאני עד כדי כך לא מעודכנת?!), עד שהתאגיד התאפס על ה-4K והסדר שב על כנו.

לחבק את מסי – להתפעל מגיסלאסון

הוויקינגים בהחלט בולטים על המגרש. במיוחד האיסלנדים, בדגש על רוריק גיסלאסון הבנוי לתלפיות. הפרשנים אומרים עליהם שהם "קבוצה", לא רק נבחרת. אבל ככה זה כשהמדינה שלך מונה רק כ-350,000 איש ואישה, ואפשר להיפגש עם כולם בכיכר המדינה בערב – יש היכרות, מחליפים צ'אפחות, יש מעורבות…

במשחק הראשון של הגרמנים (נגד מקסיקו) דומה היה שהם, הגרמנים, לא ממש התאמנו לפני המשחק. כאילו זה בא להם בהפתעה. כמו גשם בחורף. תהיתי, איפה המאמנים שלהם? רואים, בדיוק כמונו, שהמשחק התחיל לא מאורגן, מה עם איזה "טיים אאוט" כדי לאפס את השחקנים? במשחק הראשון זה לא עבד להם, אבל בשני הם כבר השתפרו ולקחו.

טל סופר, יועצת תקשורת ויח"צ. צילום: יח"צ

אישית אני אוהבת לצפות במשחקים של מדינות ערביות. מאז ומתמיד היתה לי סקרנות עצומה להתנהלות שלהם. איראן נתנה משחק עם דרמה, למרות שלא תמיד המנצחים באמת משחקים טוב יותר. קראתי ברשת שזה המשחק הרשמי ה-19 ברציפות שאיראן לא מפסידה בו. נקווה שכדורגל יהיה התחום היחיד שיצליח להם כל כך. המצרים נגעו לליבי ולמדתי שכל השחקנים המוגדרים כ"כוכבים" הם השמורים ביותר על-ידי היריבה, מה שמונע מהם חופש פעולה על המגרש.

אחד האחרונים לבית הזה – מרוקו נגד ספרד. על המשחק הזה אפשר לומר אווץ'. אחרי שהמרוקנים כבר היו באופוריה אלוהית, כשחשבו שהניצחון בידיהם, הוא נלקח מהם בכאב לב גדול.

את מסי ממש רציתי לחבק אחרי הגול הראשון במשחק נגד ניגריה. האושר על פניו עילאי. השתלשלות הדברים אחר כך הייתה רצופה עליות וירידות. יש לנו לא מעט משחקים שהגולים המכריעים בהם קורים ממש בדקות האחרונות. אז, שלא יעבדו עליכם… המשחק נגמר באמת רק כשהשופט שורק.

אין שגיאות – אין גולים

למדתי שפעמים רבות, גם כשהנבחרת משחקת היטב ונותנת את כל מה שיש לה, היא חייבת לבנות בעיקר על שגיאות של הקבוצה היריבה ולנצל אותן. אין שגיאות, אין גולים.

האמת שאני לא מסתכלת רק על המשחק. אני מתלהבת מהדשא המפוספס המטופח בקפידה (הדשא של השכן ירוק יותר), אני עוקבת אחר הפרסומות מסביב למגרש, צופה וקולטת את מפגני הכוח של השחקנים. כח במשמעות של לדחוף, להפיל, לדלג מעל שחקנים אחרים ולהחליק על הדשא. האם המשחקים הפכו ליותר אלימים, או שזה רק נדמה בגלל צילומי התקריב וה-Slow motion?

האוהדים מאד מושכים את תשומת ליבי ואני מחייכת כשאני רואה את השרופים שביניהם, שמזדהים עמוקות עם הקבוצה שלהם. מודה, מעולם לא היה לי תחביב כל כך חזק שהפך אותי למעריצה נלהבת לדבר. חוץ מלרוץ כמה פעמים בשבוע, אין לי תחביב ממכר כל כך, וזה חבל. כי עושה רושם שזו התמכרות כייפית. השמחה או העצב של השחקנים והאוהדים כל כך עמוקים בתום המשחק ואני שוכחת לרגע שזה בעצם רק משחק.

אוהבת את הרעיון שמדינות שונות ומגוונות, גם כאלו שאין להן שום שיג ושיח בימים כתיקונם, עולות למגרש ומשחקות במשחק בינלאומי שאין לו כל קשר למוצא, עדה או פוליטיקה. אגב, האם ומתי נראה כבר מונדיאל נשי? עם מספרן הגדול של נשים בקהל – זה מתבקש.

ביקרתי לפני כמה ימים בכנס גדול בתל אביב, וכהרגלי סיירתי בין הדוכנים בכדי לראות מה מציעים המציגים, נותני החסות, על מנת למשוך אליהם קהל לביתן. אף אחד לא שידר את המשחק על המסך. רק זורקת רעיון…

ואף מילה על זה שחוזרים הביתה מוקדם יותר.

שהטובים ינצחו!

הכותבת היא יועצת תקשורת ויח"צ