המרחק לבית הספר העתידי מעולם לא היה גדול כל כך

כנס התקשוב בחינוך השנתי Edutech של אנשים ומחשבים וקרן אתנה, שנערך אתמול (ב'), מיקד את הזרקורים לחזון בית הספר העתידי. שורת הדוברים שהשתתפה בכנס, ביניהם שלושה מומחים מחו"ל ובכירים במערכת החינוך בישראל – ממשרד החינוך, הסתדרות המורים ורשת עמל – התאמצו, כל אחד בתורו, לאתגר את הדמיון של המשתתפים ולדבר על יישומי הטכנולוגיה בארגונים שלהם.

הקו שעבר כחוט השני בין ההרצאות היה החיבור הבלתי נמנע בין הצדדים הפדגוגי והטכנולוגי לאלה האדריכלי והנדל"ני. פרופ' גואולי ליאנג מאוניברסיטת ויסקונסין הסביר שבית הספר העתידי (3.0) הוא שדרוג של שתי הגרסאות הקודמות, כשכל מודל של בית ספר מתאים את עצמו לתקופה ולצרכיה. בית הספר 1.0 הכשיר תלמידים לעידן החקלאי ובית הספר 2.0 פעל במקביל לעידן התעשייתי. בסין ובמדינות רבות אחרות, בתי הספר בעידן זה קמו בצמוד למפעלי תעשיה, שם שילבו התלמידים את המקצועות ה-"רגילים" עם לימוד מקצוע והתנסו בו. על פי מודל זה, בית הספר 3.0 צריך להיות כזה שיכשיר את תלמידיו למקצועות העתיד. עליו להיות מבוסס טכנולוגיה ולהתאים את סביבת הלימוד לעידן הנוכחי.

לא היה צורך להסביר לקהל שישב באולם שכיתות הלימוד ובתי הספר בכלל לא השתנו מזה 500 שנים. ברוב הגדול של בתי הספר – בכל העולם ובוודאי בישראל – מבנה הכיתה הוא עדיין בטורים, כשהתלמידים יושבים, דחוסים, סביב שולחנות והמורה בקדמת הכיתה, ליד הלוח.

המורה – נווט המידע

הדוברים בכנס הסבירו שככל שהזמן חולף, המפגש בין הקדמה, הטכנולוגיה והציפיות של התלמידים הולך ומתנגש עם המבנה הפיזי של בתי הספר, עם הכיתות המיושנות והציוד שכולל, במקרה הטוב, מחשבים מדור ישן. המסר שיצא מהאירוע הוא שאם לא תתחרש מהפכה של ממש, כזו שתתחיל מלמעלה – ממקבלי ההחלטות ומעצבי מדיניות החינוך – הגעת התלמידים לבית הספר והיכולת שלהם לקיים לימודים סדירים מוטלות בספק. לא מפני שהם לא רוצים ללמוד, אלא כי בית הספר לא ייתן להם את המענה שהם מצפים לו.

ואין להם יותר מדי ציפיות. בסך הכל הם רוצים לפגוש בכיתה את המחשב, שאליו הם רגילים מהבית, וללמוד באמצעות מצגות מולטימדיה, שימחישו להם את המושגים טוב יותר. שהרי אין טוב ממראה עיניים. בבית הספר העתידי, המורה הוא כבר לא מקור הידע העיקרי, אלא הנווט של המידע.

אחד המודלים של פרופ' ליאנג הוא לייצר קהילות של לומדים מכל העולם, שבהן ילדים ובני נוער שומעים שיעורים משותפים ממורים ממדינות שונות. על פי תפיסתו, הקהילות האלה יביאו לעולם טוב יותר, עולם שבו כולם מפרגנים לכולם ותומכים האחד בשני. עולם שבו גם ההורים, המבוגרים, לוקחים אחריות, וכולם מהווים ביחד מארג של למידה ולימוד, נתינה וקבלה.

בתי ספר היי-טקיים

לא צריך מידה גדושה של ציניות כדי להבין שבמציאות, לפחות אצלנו, החזון הזה רחוק מאוד. וזה דווקא בגלל המגבלות הפיזיות. בפאנל של מנהלי בתי ספר דיברו כמה מהם על בתי ספר פתוחים, היי-טקיים, שהמבנה הפיזי שלהם הותאם או נבנה מראש לתפיסה החדשנית. אין כיתות לימוד – יש מרחבים, אין חללים – יש קירות שעליהם אפשר לצייר ולהמחיש, מותר לדבר ולנהל דיון בזמן השיעור ויש הרבה מאוד עבודה שיתופית קהילתית.

הסיפורים היו מרגשים, אולם לכולם היה ברור שאלה הם היוצאים מהכלל שאינם מעידים על הכלל. דרור אלוני, ראש מועצת כפר שמריהו ואיש חינוך ותיק (לשעבר מנהל גימנסיה הרצליה), אמר שעדיין, יש מאות בתי ספר שאין בהם אפילו תשתית אינטרנט. ובתי ספר אלה, באופן לא מפתיע, נמצאים בעיקר לא בין גדרה לחדרה, ולא בצפון העשיר של תל אביב.

נציג משרד החינוך בפאנל נתן להבין שכדי לממש את חזון בית הספר העתידי צריך לבנות מחדש את כל בתי הספר בישראל מחדש, ואולי את כל המדינה. מי אשם? ניחשתם נכון: משרד האוצר, שלא נותן תקציבים. טוב שיש את מי להאשים.

מכאן, תיאור המצב הנוכחי יכול להיות כך: הטכנולוגיה כבר כאן ויכולה לעמוד לרשות מערכת החינוך, אבל הקדמה נעצרת מול הקירות הישנים של בתי הספר ובכניסה לכיתות הצפופות. הנתונים הפיזיים, עם 37 תלמידים בכיתה קטנה, הפוכים לאלה שצריך כדי להפוך את בתי הספר לקדמה וחדשנות, לעבור לבתי ספר 3.0.

מי משלמים את המחיר? כמובן, התלמידים. דורות שלמים של ילדים ובני נוער שהחלומות שלהם מתרסקים, כי אין מי שיידע מה הם רוצים ויסייע להם לממש אותם על הצד הטוב ביותר. הם לא יוכלו לעשות זאת כל עוד הכיתה, והתפקיד ודרכי הפעולה של המורה, לא השתנו מהעידן של ההורים והסבים שלהם, והרבה לפני כן.

השורה התחתונה: אל מול המודלים החדשנים של בית הספר העתידי שהוצגו הכנס, הייתה תחושה בקרב משתתפיו שאנחנו עוד עמוק בעידן התעשייתי, 2.0, ושהמרחק לבתי ספר 3.0 לא היה מעולם גדול כל כך.