מהי האחריות החברתית של תעשיית ההיי-טק?

האם האחריות הציבורית והחברתית של חברות ועובדים בתעשיית ההיי-טק צריכה להיות בעוצמה גדולה יותר מאשר זו של מי שעובד או מנהל בתעשיות אחרות? האם כאשר מפתח בבית תוכנה חושב על פיתוח תוכנה או אפליקציה, עליו להביא בחשבון את ההשלכות שיכולות להיות על משתמשיה – ברמה האישית או החברתית? האם אנחנו, כמשתמשים וכלקוחות, שבויים של רשתות חברתיות ואפליקציות כמו פייסבוק (Facebook) ו-ווטסאפ (WhatsApp), צריכים להיות בעלי יכולת השפעה על החברות שמפתחות עבורנו פתרונות טכנולוגים?

שאלות אלה ואחרות עלו בדיון שנערך השבוע בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, תחת הכותרת "האחריות הציבורית של תעשיית ההיי-טק". הדיון נערך במסגרת כנס בן יומיים שקיימה הפקולטה, בנושא "אחריות בעולם משתנה". בדיון השתתפו ד"ר ארנה ברי, העומדת בראש מרכז המצוינות של Dell-EMC בישראל, מדענית ויזמת היי-טק; היזם ואיש ההיי-טק אדן שוחט, כיום בקרן ההון-סיכון Aleph ומעורב במיזמים לתמיכה בחברות היי-טק; ופרופ' ניבה אלקין-קורן, ראשת המרכז למשפט וטכנולוגיה באוניברסיטת חיפה.

"הצורך בהטלת אחריות – בגלל גודל החברות"

פרופ' אלקין-קורן הציגה עמדה חד משמעית: לדבריה, למפתח בחברת היי-טק שמפתח אלגוריתם שבסופו של דבר יהפוך למוצר חייבת להיות מערכת שיקולים, שלא הוגדרה על ידה, מה תהיינה ההשלכות של פיתוח זה והאם היא יכולה לגרום נזק. כדוגמה מוחשית לצורך בכך היא נתנה את השיימינג, ההסתה והאלימות, שאינן מסוננות מספיק על ידי הרשתות החברתיות. לדבריה, יש תחומים רבים אחרים באינטרנט שמחייבים את הרשויות – כמי שמייצגות אותנו, הצרכנים – להתערב, להגן עלינו ולהציב קווים אדומים.

"מדובר בעסקים שנועדו למטרות מסחריות, שבזכות העובדה שאנחנו משתמשים במערכות שלהם, הם גורפים רווחים ובמקרים רבים הפכו להיות חברות ענק, שמשפיעות על הכלכלה העולמית", אמרה פרופ' אלקין-קורן. "הצורך בהטלת אחריות, שחלקה צריך להיות ברמה המשפטית, לא נובע רק מהטכנולוגיה, אלא גם בגלל גודלן ועוצמתן הכלכלית של חברות אלה. לא ייתכן שלא תוטל עליהן אחריות כלשהי".

"למה צריכה להיות לי אחריות רבה יותר מהאחרים?"

שני הדוברים האחרים בפאנל חלקו על דעתה ושללו אותה מכל וכל. "אני חייבת לומר שאני מרגישה פגועה מעצם נושא הפאנל", אמרה ד"ר ברי. "אני לא מבינה מדוע לי, כמנהלת בחברת היי-טק, או למפתחים שלי צריכה להיות רמת אחריות גדולה יותר מכל אזרח אחר בחברה. במה אנחנו שונים מכל אחד אחר שיש לו אחריות בתחום מסוים? אחריות אישית קיימת על כל אחד ועל קבוצות של אנשים, וזה שאני עובדת בענף ההיי-טק לא מטיל עליי אחריות גבוהה יותר מאשר עובד בכל מקום אחר".

אשר להשלכות של הצבת הגבלות על חברות כדי למנוע השפעות שליליות היא אמרה: "אני לא נגד פיקוח ויש כיום מספיק רגולציה, שמגינה גם מפני תופעות שליליות. אבל צריך להיות ריאליים – דווקא אנחנו, כישראלים. ישראל היא מדינה צעירה, וזכות הקיום שלנו פה מבוססת על כך שתמיד נדע לעשות את הכול טוב יותר מאחרים ונהיה אטרקטיביים. ההון האנושי הוא הדבר הכי חשוב בתעשייה, המפתחים הם האנשים הכי יקרים ואם נטיל עליהם עוד אחריות – לא נהיה אפקטיביים ונגיע למצב שחלילה, לא תהיה כאן תעשייה".

שוחט אמר כי "לכל אחד מאתנו צריכה להיות אחריות אישית למה שקורה בחברה, ותפקידנו לעשות ככל שאנחנו יכולים כדי שתהיה פה חברה טובה יותר. לא צריך להטיל אחריות כוללת, על תעשייה שלמה". הוא ציין שיש במדינה שתי חברות שחיות זו לצד זו: 270 אלף עובדי ההיי-טק ויתר האנשים שחיים פה, שלא יכולים להרשות לעצמם את רמת החיים של אותם עובדים. תפקידנו לעשות לצמצום הפערים, להגדיל את מספר המהנדסים בתעשיית ההיי-טק כדי שיהיו פה עוד חברות ועוד השקעות".

השורה התחתונה: במערכת היחסים בין הטכנולוגיה ומי שמפתח אותה לבין המשתמשים יש סוגיות אתיות, חברתיות ואישיות. אבל כמו שאף אחד לא יאשים את פרופ' אמנון שעשוע, שמסייע בפיתוח המכונית האוטונומית, על ההשלכות שיכולות להיות לפיתוח זה, כולל חיי אדם, כך אין להטיל אחריות מיוחדת על מהנדס בחברת תוכנה. תפקידו, כפי ששוחט אמר, לפתח את הדבר הבא, החדשני, שייצר ערך לחברה שלו, על מנת שהמשקיעים ימשיכו להשקיע בה. אחריות אישית, חברתית ומכוח חוקים קיימת ממילא, ותעשיית ההיי-טק אינה שונה מכל תעשיה אחרת.