פייסבוק מציגה: 50 גוונים של דעות

בין שלל זירות הקרב של מבצע צוק איתן היוותה פייסבוק (Facebook) זירה משמעותית במיוחד. הכוונה כמובן ל-"לחימה" של העורף הלא מגויס, האנשים הפשוטים ולא מערכות הדברור המשומנות. הרשת החברתית שיקפה את מגוון הדעות הרחב על המבצע והייתה כר פורה של שמועות, חרמות, קריאות לגזענות ואלימות, בקשות סיוע ליישובי הדרום וארגון הפגנות בעד אל מול הפגנות נגד.

מבצע צוק איתן הוכיח כי האתגר הכי גדול של פייסבוק הוא להצליח להיות גלובלית מחד אבל לצלוח את הקודים הנקודתיים של השיח החברתי הישראלי מצד שני. לנסות לקחת מקרי קצה כמו עמודים הקוראים לשנוא את ישראל אל כללי האתיקה הבסיסיים של הרשת החברתית ולהביא אותם בחזרה, עם תשובה שתעמוד באתגר כללי הפייסבוק העולמי והמקומי בצורה הולמת.

לפני ארבעה חודשים גייסה הנהלת פייסבוק העולמית את עדי סופר-תאני לנהל את פעילותה בישראל. הצוות העולמי זיהה את ההזדמנויות שיש בשוק בארץ והחליט, בצדק, לתקוע פה יתד.

בשורת המשימות של סופר-תאני, בין ניהול דיאלוג יומיומי עם עסקי SMB להשקת מוצרים לקהל היעד העסקי כמעט מדי שבוע, ספק אם הופיעה המשימה של עיסוק בפוליטיקה או בשיח פוליטי. אין ספק ש-50 הימים של צוק איתן וימי הרתיחה ברשת החברתית שקדמו להם סיפקו להנהלת פייסבוק המקומית אתגרים לא פשוטים.

אבל מהו בדיוק אותו אתגר של פער בין הבינלאומיות של הרשת החברתית הנפוצה בעולם לקודים הלוקאליים הישראליים? הנה דוגמה: בעולם כולו, חייל (Soldier) הוא לרוב מקצוע. לעומת זאת, בישראל יש גיוס חובה והקונצנזוס סביב צה"ל וחייליו חוצה מחנות. שווה לנסות לעמוד בנעליהם של מנהלי פייסבוק המקומיים בשעה שהם מנסים להסביר לעמיתיהם מחו"ל שביקורת על חיילים בישראל אינה כמו ביקורת על חיילים במדינות אחרות. ש-"העיסוק" במקצוע חייל כמעט אינו בחירה כאן אלא שלב תרבותי-אבולוציוני שעוברים רוב הישראלים.

"אני שונא את ישראל" – לגיטימי או לא?

אחרי שסימנו דגשים בחיילי צה"ל נעבור לאנטי-ישראליות. אחד הכוכבים הגדולים לרעה במבצע היה העמוד I HATE ISRAEL, שצבר יותר מ-140 אלף אוהדים. מחלקת האכיפה של פייסבוק ישראל (גוף שהוקם בשל ריבוי משימות האכיפה בתקופת צוק איתן) נדרשה לדון האם זהו עמוד העומד בכללי הרשת או שמא מדובר בעמוד שיש להסירו לאלתר.

בפייסבוק גרסו שהעמדה לפיה "אני שונא את ישראל" היא עמדת שיח לגיטימית. כהוכחה לכך אפשר למצוא עמודים נגד מדינות אחרות, כמו: I HATE USA. אבל ההבדל הדק שהכריע בהסרת העמוד ב-24 ביולי מהרשת הוא המעבר מכללי לפרטי. משנאה של ישראל לשנאה של ישראלים, כאשר העמוד הוצף בתכנים אנטי-ישראליים באשר הם. בצד העמוד, חשוב להזכיר כי גם העמודים של ברוך מרזל, מיכאל בן ארי וארגון להב"ה הוסרו מהרשת הגדולה.

האם הישראלים מיוחדים? האם גרף מוקד המעורבות של צומת הסטטוסים המקומי גבוה יותר מבשאר המדינות בעת משברים גדולים? האינסטינקט הצברי הוא להיות בטוחים שכן. כי ידוע הרי שאנחנו אומת הלייק, הקומנט והשיתוף. שהכלל הידוע לפיו במפגש בין שני יהודים יש שלוש דעות חל גם במרחב הווירטואלי.

ובכן, לא בטוח שבמקרה הזה אנחנו העם הנבחר. בלהט הוויכוחים בכיכר הפיד חשוב שנזכור את מיליוני המצייצים וכותבי הסטטוסים של כיכר תחר'יר בקהיר ואת ניסיונות ההפיכה בסוריה. בינתיים, אנחנו במקום טוב באמצע.

בסוף הקיץ הזה יכולה פייסבוק לרשום לעצמה כלל נוסף בעיצוב מדיניות השיח שלה: היו נגד אבל אל תהיו בעד. כלומר, אין בעיה עם כעס, מחאה ואפילו שנאה. הבעיה מתחילה כשלשנאה מוצמדת אג'נדה או תוכנית פעולה. אנחנו בהחלט יכולים להיות נגד העולם אבל אסור להפוך את הנגד לבעד: בעד הסתה, בעד פגיעה אישית בבני אדם ועוד.

מבצע צוק איתן הסתיים ואני מניח שצוות השיווק והפיתוח של הנציגות המקומית של פייסבוק יכול סופסוף לשוב למשימותיו המקוריות, אבל רק ימים יגידו האם המשתמשים הישראליים למדו את השיעור הסבוך על שיח דמוקרטי וכלליו הפנימיים.