הרשת על מותו של אריאל שרון: הספדים לצד קריאות גנאי

"אל תדברו על אריק", היו גולשים שציטטו את שירו של שלומי שבן אחרי לכתו אתמול (ש') של אריאל שרון. אלא שזה לא עזר להם ובאופן טבעי, מותו של ראש הממשלה לשעבר ואחת הדמויות הבולטות בחיי המדינה לאורך השנים, עורר תגובות רבות ברשת, בפרט בזו הישראלית.

למעשה, המדיה החברתית שוב הוכיחה הפעם את העצמאות שלה מיתר התקשורת: בעוד התקשורת המסורתית והאתרים ה-"ממוסדים" הזכירו אמנם ששרון לא היה קונצנזואלי, אולם נטו לדבר על "המדינאי הפרגמטי" ו-"המצביא הדגול", חלק מהגולשים בפייסבוק (Facebook) העדיפו להדגיש את פעולותיו השנויות במחלוקת של שרון, בצבא ובפוליטיקה. היו כאלה שהזכירו לגנותו את תוכנית ההתנתקות ואחרים טענו שהוא היה פושע מלחמה, בעיקר בגלל מלחמת לבנון הראשונה והטבח בסברה ושתילה.

כך, למשל, העיתונאית סילבי קשת קבלה על כך ש-"אף אחד לא מזכיר כיצד היה שרון מראשי המסיתים נגד יצחק רבין" וקראה לדברי הרופאים בעקבות מותו "הקיטש שאחרי". נורית קנטי התייחסה לפן אחר בדבריהם: "כל דמות רפואית שקשורה לטיפול בראש הממשלה לשעבר או מקורב למשפחת שרון מציינים את המסירות של הבנים לאביהם", כתבה. "עצוב שבעיני אנשים שכל כך רגילים לראות מבוגרים במצב כזה ואת בני משפחותיהם, המסירות הזו לא מובנת מאליה ונחשבת נדירה".

הבלוגרית הפוליטית טל שניידר העירה ש-"זה אריק שני (שנפטר – י"ה) בתוך פחות מחודשיים ומסתבר שלכל אחד יש את האריק שלו", ואף פרסמה בבלוג שלה לינקים מומלצים לקריאה של כתבות שפורסמו ברשת בעקבות מותו של שרון.

הפובליציסט ספי רכלבסקי קרא לקוראיו: "בפעם הבאה שמישהו בישראל מדבר בתיעוב על 'אנשים עם דם על הידיים', בפעם הבאה שמישהו מדבר על חגיגות ברשות הכבושה, תראו לעצמכם את קלטות שידורי הטלוויזיה, את העיתונים והאתרים מהימים הללו: על האיש מקיבייה, מסברה ושתילה, עליו קבעה ועדת חקירה ממלכתית שהוא פסול לתפקיד שר ביטחון בשל אחריותו לטבח. חשבו על כך שהאחראי למות אלפי אזרחים, שמתכנן ההתנחלויות כולן ודרכי ההונאה שלהן, הוא הגעגוע לשלטון כאילו משמאל. חשבו על אלי גבע, על אמיל גרינצווייג (גבע סירב פקודה במלחמת לבנון הראשונה, גרינצווייג נרצח בהפגנה נגדה – י"ה), קראו את הגדרת פשעי המלחמה. ואם תהיו מסוגלים לומר שוב בתיעוב 'אנשים עם דם על הידיים', גם אלוהים רצחני במיוחד יתקשה לרחם עליכם".

היו גם כאלה שמותו של שרון לא ממש העציב אותם. הבלוגר יוסי גורביץ' ציטט את הפסוק "באבוד רשעים, רינה" והפנה לדברים שראש הממשלה, בנימין נתניהו, אמר בעבר על אחד מקודמיו: מצד אחד הוא כינה את שרון "דיקטטור" אולם מצד שני כינה את עצמו "יורשו האמיתי" של שרון. אחרים טענו שמת "הקצב מביירות" ושמקומו של שרון היה בבית הדין הבינלאומי בהאג. גם מימין היו שהביעו ביקורת על שרון: הליגה להגנה יהודית כתבה בעמוד הפייסבוק שלה ש-"שרון מת, לא נתגעגע אליו", ופרסמה מאמר שהעלתה לרשת עוד ב-2004, בו כינתה את שרון "שמאלני שמסכן את ישראל". ח"כ לשעבר פרופ' אריה אלדד כתב כי העריץ את שרון בנעוריו וכי הוא "הבונה האדיר של מפעל ההתנחלות והנבל של הגירוש וההתנתקות".

אחרים הלינו על הסיקור התקשורתי המוגזם, לטענתם, של ההידרדרות במצבו של שרון ומותו. פעיל הימין שמעון ריקלין כתב: "אם שרון לא היה מבצע את גירוש היהודים מגוש קטיף, לא הייתם רואים את השידורים האין סופיים בטלוויזיה עליו ולא את החיבוק האמיץ שהברנז'ה העניקה לו. ולכן אני עצוב: שרון מקבל את הכבוד השמור כאן רק למי שפוגע ביהודים או ביהדות". היה גם גולש שיצר מם שקבל על הצביעות של המספידים אותו. גולשים אחרים התלוצצו על המאורע, אחד הזכיר ששרון מת באותו יום בשבוע ובערך באותה השעה שבהם נפתחה מלחמת יום הכיפורים, ששרון היה מהדמויות הבולטות בה, ואחרים טענו שלא נותר לנשיא המדינה, שמעון פרס, את מי להספיד.

לצד המקטרגים, היו גם כאלה שבכל זאת הספידו את אריאל שרון – כמובן, פוליטיקאים ואנשי ציבור, אבל גם גולשים פרטיים, "עמך ישראל", שציינו את אהבתם אליו. למשל, אסתי מגנוס כתבה: "הערצתי אותו, אהבתי אותו, הלכתי אחריו כחלוצה ליישב ארץ לא זרועה. היו ימים שהאמנתי שהוא דוד המלך בגלגולו המודרני. אינני יודעת על מה יותר נעצב לבי: על שהפך את פניו ולבו לעת זקנה או על לכתו מעולמנו. יהי זכרו ברוך".