איך מדינת ישראל דורכת על היהלומים שלה?

ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת דנה היום (ב') בפוטנציאל הרחוק ממימוש של מדינת ישראל בתחומי המדעים, מתמטיקה ומחשבים. הדיון נערך בעקבות עבודת מחקר שערכו ד"ר עופר רימון – ראש מינהל מדע וטכנולוגיה במשרד החינוך, ודמיטרי רומנוב – המדען הראשי בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, העונה לשם "דורכים על יהלומים: פוטנציאל המצוינות לא ממומש של ישראל".

על פניו, הנחת המוצא של המחקר ומסקנותיו לא מחדשים רבות, גם אם מדובר בנתונים המתקבלים מגורם בכיר במשרד החינוך. אולם, עיון מעמיק במחקר מגלה, כי רימון ורומנוב החליטו לגשת לסוגיה המתמשכת מזווית אחרת – הגדלת הפוטנציאל של הילדים שהולכים ללימודי מדעים. עד לאחרונה, מטרה שכזו היתה בבחינת הבלתי אפשרי. הדרך אל היעד הנכסף עברה בהחלטות שמתקבלות בחטיבות הביניים, ערב הכניסה לתיכון או בבתי התלמידים על ידי ההורים.

מסקנת המחקר היא שלא נעשה מספק בנדון. נייר העמדה של השניים מוכיח, באמצעות נתונים רבים והצלבות מידע, כי הפוטנציאל להצטיין ולהמשיך ללימודים מתקדמים בתחומי המדעים בקרב בוגרי חטיבות הביניים הוא גבוה בצורה משמעותית מאשר אלו שניגשים לתחום דה פקטו.

על פי המחקר, השינויים שמתרחשים בשנים האחרונות, בהם עלייתם של יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר החל משנות ה-90', הובילו למהפך בקרב הורים ותלמידים המתעניינים בחינוך טכנולוגי ומדעי, וכן בקרב הבוגרים המקבלים תעודת בגרות טכנולוגית איכותית. אולם, שינויים אלו הם בגדר טיפה בים: ב-2007 שיעור התלמידים הישראלים המצטיינים עמד על כ-4% במתמטיקה, ו-5% במדעים, נתונים שהובילו את ישראל למקום ה-20 ברשימת המדינות המצטיינות בחינוך טכנולוגי. במערכת החינוך רווחה הדעה, כי אחוז כה קטן של מצטיינים אינו מספיק. ברם, עורכי המחקר, רימון ורומנוב, מודים כי ישראל לא התמודדה מעולם עם שאלת מימוש הפוטנציאל. כך, למשל, מנהלי בתי הספר נמדדים על פי שיעור הזכאים לבגרות, בין אם בחרו במסלול הלימודים המדעי ובין אם היה ברור שהם מתאימים לכך. מעולם לא נעשה מאמץ לבדוק האם יש עוד תלמידים שאפשר לכוון אותם ללימודים מדעיים. מקצועות המדע והמחשבים עומדים במשך שנים ב-"משפט שדה" שעורכים ההורים והיועצים בחטיבות הביניים. לא נעשים מאמצים להפנות תלמידים למסלול זה, מהסיבה הפשוטה שהרבה יותר קל ללמוד ספרות ואומנות.

עורכי המחקר התבססו על מודל המצביע על הקשר בין הישגי תלמידי חטיבות ביניים במתמטיקה לבין הסיכוי שלהם להשיג תעודת בגרות טכנולוגית, עם ניבוי של רמת ציונים גבוהה ביותר. בהתאם לכך, עולים שני נתונים משמעותיים: כ-79% מהתלמידים להם תעודת בגרות טכנולוגית מדעית, היו בעלי הישגים גבוהים כבר בכיתה ח'. בנוסף, מבין תלמידי חטיבות הביניים שהשיגו ציונים בין 71 ל-84 , רק כ-15% מתוכם הגיעו לתעודת בגרות מדעית. רוצה לומר, ישנו פוטנציאל אדיר של תלמידים "מבוזבזים", שייתכן שהם הלכו ללמוד את מה שאוהבים – אבל לא בהכרח את מה שהמדינה צריכה. זאת ועוד: הבזבוז הגדול הוא דווקא בעיירות הפיתוח ובקרב שכבות המצוקה. בקבוצות אלו, הקשר בין ציונים גבוהים במדעים בכיתה ח' לבין סיכויי הצלחתם בעתיד, לא קשור למצבם הסוציו-אקונומי, והם יכולים לקבל הזדמנות פז לצמצם פערים.

כיצד משנים את המציאות העגומה? עורכי המחקר מגדירים את הפתרון כשינוי הפרדיגמה כולה. כך, הם ממליצים על שורה של צעדים, כאשר המשמעותי מביניהם הוא הגברת הייעוץ והכוונה בבחירת הרכב מקצועות הבגרות – שלב קריטי שמתרחש בחטיבות הביניים, שמשפיע רבות על המשך דרכו של התלמיד. יצוין, כי משרד החינוך פתח באחרונה בתוכנית "עתודה מדעית טכנולגית איכותית", שמטרתה היא הגדלת מספר הזכאים לבגרות טכנולוגית. תנאי הקבלה, בדרך ליעד החיוני, הם חמש יחידות מתמטיקה, לימוד מקצוע מדעי בסיסי וידע כללי נרחב. התוכנית, שיצאה לדרך לפני כשנתיים ב-30 בתי ספר, מיושמת כיום בקרב אלפי תלמידים ב-200 בתי ספר שונים. עתה, עומד המנהל בפני אתגר חדש: מדידת הישגיו לא רק בכמות התלמידים הניגשים וזכאים לבגרות, אלא גם באיכות המדעית שלהם.

היעד של התוכנית שאפתני מאוד: הגדלת שיעור הזכאות לבגרות טכנולוגית איכותית מ-6%, המצב ערב תחילת התוכנית, ל-20% בתום 9 שנים של יישום הפרויקט. בתוך כך, יש לשאול האם לישראל יש את הפריווילגיה של חלון הזמן הרחב הזה, והאם היא תשכיל להמשיך להוביל בתחום הטכנולוגי. שאלות חשובות שספק אם מישהו יכול להשיב עליהן.