מבחן הקוטג' בתיקשוב מערכת החינוך

ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת קיימה היום (ב') דיון בתיקון לחוק זכויות היוצרים, כדי להתיר לתלמידים ומורים במערכת החינוך לעשות שימוש בספרי לימוד דיגיטליים. מאחורי ההצעה לתיקון מסתתרת מהפיכה של ממש בתיקשוב החינוך, שאם אכן תצא לפועל – היא עשויה להיות אחד הקטליזטורים המרכזיים להנעת מערכת החינוך אל עבר המאה ה-21.

המשמעות של המהלך, היא שבעוד ארבע-חמש שנים, ילקוט בית הספר של התלמיד הממוצע כבר לא יכיל 7 ק"ג של ספרים ומחברות שנחיצותם מוטלת בספק, אלא רק מחשב לוח ייעודי לקריאת ספרים אלקטרונים, שיכיל את כל התכנים הנחוצים. בכיתה יפגוש התלמיד את המורה המתוקשב – שבוודאי יצטרף עד אז למהפכת מחשב נייד לכל מורה, וגם את הכיתה החכמה – שבה המורה שואב את מרבית חומרי הלימוד שלו מהפורטל הבית ספרי.

אבל יש כאן גם מהלך גדול יותר – מהפכה צרכנית שמתרחשת הפעם ללא פייסבוק (Facebook), שעוד צריכה לעבור את כל אישורי החקיקה הנדרשים. המדובר במהפכה צרכנית שהיתה צריכה לצאת לדרך כבר לפני עשר שנים – מהפכה שתשחרר מאות אלפי משפחות בישראל מההוצאה הכספית השנתית של קניית ספרי לימוד. הרי כבר ידוע מזמן ש-"חינוך חינם" במדינת ישראל כבר מזמן אינו חינם, אלא רחוק מאוד מכך.

בנייר עמדה שהפיק מרכז המחקר של הכנסת לקראת הדיון שנערך היום, נכתב כי על פי נתוני הלמ"ס, בשנת 2007 הסתכמה ההוצאה השנתית של כלל משקי הבית בישראל על רכישת ספרי לימוד ב-450 מיליון שקלים. למרות שהלמ"ס לא טרח לעדכן נתונים אלו, לא תהיה זו הנחה בלתי סבירה שהסכומים רק עלו מאז. מחירי הספרים בישראל, למי מכם שעוד לא היה לו העונג לגלות זאת בעצמו, גבוהים ללא כל פרופורציה למה שהם שווים באמת.

מספר המו"לים שמאושרים על ידי משרד החינוך להפקת ספרים הוא מצומצם מאוד ובפועל כמעט שאין תחרות רשמית. התוצאה היא שהורים נדרשים לרכוש ספרי לימוד חדשים במקצועות שונים, שנה או שנתיים אחרי שקנו ספרים דומים לילד אחר שלהם – רק בגלל שהמנהל או המורה החליטו כך. כותבי הספרים הם בדרך כלל אנשי חינוך, מפקחים לשעבר, שעם פרישתם ממערכת החינוך – או אפילו תוך כדי עבודתם – מצאו לעצמם מקורות פרנסה נוספים, על ידי כתיבת ספרים ומכירתם להורים. הכל באופן חוקי, רשמי ומוסדר, בעזרת החברים במערכת החינוך, שיודעים שגם הם יוכלו לעשות זאת יום אחד.

הסיטואציה הזו הופכת למעצבנת כפליים כשמגלים נתונים שעולים מבדיקה מדגמית שערך משרד החינוך בשנת 2009, לפיהם קרוב ל-30% מספרי הלימוד בבתי הספר לא מאושרים על ידי המשרד. גם הפיקוח לכאורה על מחירי הספרים – מטלה שהיא באחריות משרד התמ"ס, כבר מזמן לא מבוצעת. כך נוצר מצב כאוטי שבו מו"לים פרטיים חוגגים על חשבון ההורים, והתלמידים לומדים חומרים מספרים שכלל לא אושרו על ידי משרד החינוך. פה ושם קמו מיזמים להחלפת ספרים משומשים, רכישות מרוכזות ועוד כל מיני פטנטים שנועדו להקל את ההוצאה הזו, אך הנטל עדיין גדול מאוד.

יוזמת הספרים האלקטרוניים מהווה עוד דוגמה אופיינית לאופן שבו הטכנולוגיה לא משפרת, אלא גם חוסכת הרבה כסף. עניין הקוראים הדיגיטליים (eReader) לא צריך להטריד אותנו. בשלב ראשון, יוכלו ההורים לרכוש מהדורה דיגיטלית של ספר אזרחות או היסטוריה, ולאפשר לילד להדפיס רק את מה שהוא צריך. לא סוד הוא שמרבית חומרי הלימוד לא נלמדים 1:1 בכיתות ושיעור ניצול החומרים הוא קטן מאוד, אם לא שואף לאפס. יש להניח שמאחר ואוכלוסיית התלמידים בישראל מונה כמיליון ילדים ממאות אלפי בתי אב, ימצאו המו"לים המתוחכמים דרכים למכור את הקוראים הדיגיטליים במחירים מוזלים השווים לכל כיס.

אם הכנסת תאשר את החוק, אפשר יהיה בהחלט שלא מדובר רק בהישג פדגוגי, אלא גם בהישג צרכני מהמדרגה הראשונה. אם תרצו, מדובר במהפכת הקוטג' של ספרי הלימוד, שהצליחה להוזיל מחירי ספרים מופקעים בעזרת הטכנולוגיה.