רשתות לא חברתיות בכלל

לפני כ-12 שנה הזדעזעה המדינה מידיעה קצרה שהופיעה בכל כלי התקשורת, שעסקה בהתאבדותו של חייל צה"ל בשם ערן אדרת ז"ל. החקירה העלתה, כי בטרם התאבד אדרת, הוא כתב באחד הצ'טים באינטרנט את השאלות, "איך הכי טוב להתאבד עם M-16? לאן כדאי לכוון? לראש? מאיזה כיוון לכוון את הרובה לראש?". החוקרים נדהמו לגלות את כמות התשובות ו-"העצות" שקיבל ערן אדרת משורה ארוכה של אנשים מכל רחבי העולם. הטקסטים לא פורסמו, כמובן, אבל הרעיון ברור – ומזעזע.

חדר הצ'אטים של אז הוא הפייסבוק (Facebook) של היום. הרשת החברתית שמחברת בין חצי מיליארד גולשים, מציפה שוב את הסכנות שנשקפות לילדים וצעירים שבסך הכל משתמשים בעכבר ובמקלדת. בשנים האחרונות קשרו את פייסבוק בעיקר עם איומי פדופיליה – שהם חמורים לכשעצמם. אולם, פרשת הנער שהתאבד אתמול (ג') במרכז הארץ בעת שגלש בפייסבוק, העלתה שוב לסדר היום סכנה חמורה נוספת שנשקפת לילדינו במשך כל השנה. הפעם מדובר בסכנת חיים של ממש.

למרבה הצער, כמו בדברים אחרים אצלנו, המודעות עולה רק כאשר קורים אסונות דוגמת התאבדותו של הנער המדובר. ביומיים הקרובים נהיה עדים לשלל כתבות וראיונות עם מומחים – ובין היתר עם ראשי עמותת אשנ"ב, שלמרבה הצער והתסכול זוכה לתשומת לב תקשורתית רק כאשר קורים אסונות מחרידים כאלו.

השאלה שנשאלת תמיד במקרים כאלו היא, מה עושים? איך מצד אחד מאפשרים לילדים להתחבר לעולם הווירטואלי ולהפיק ממנו את התועלות הרבות (ויש לא מעט כאלו), ומצד שני לוודא שהגלישה שלהם לא תסתיים באסון. גם הטיעונים השונים, לפיהם התאבדות מגיעה על רקע נסיבות שונות ולא רק מגלישה באינטרנט, אינם רלבנטיים. עצם העובדה שהנער הצליח לייצר שיח בנושא ברשת החברתית והעובדה שהיו כאלו ששוחחו איתו וידעו על כוונותיו, אך לא עשו מאומה כדי להצילו – היא סיבה מספיק טובה כדי להוציא את המבוגרים משלוותם ואדישותם.

כפי שכבר נאמר במקרים רבים, אין פתרונות קסם ואפילו טכנולוגיה מתוחכמת לא תסייע פה. הפתרון מתחיל ונגמר בזה שההורים, ולא משנה באיזה גיל הם, יפקחו על ילדיהם. פינת המחשב בבתים רבים הפכה להיות הבייביסיטר האולטימטיבי. הורים רבים, השבים הביתה מיום עמוס ורוצים רק שקט, מקבלים את זה בעזרת המחשב, המעסיק את ילדיהם. ההתמודדות והניסיון להכתיב לזאטוטים משמעת גם בעולם הווירטואלי, אינה פשוטה ודורשת עימותים – בדיוק כשם שהחלטות אחרות של המבוגרים לא תמיד מוצאות חן בעיני הילדים. הפלא הטכנולוגי שרבים מההורים כלל לא חשופים אליו, גורר אותם לוותר לילדיהם, כי בסופו של ערב הם רוצים שקט. אבל השקט הזה, כפי שהוכח, הוא מדומה וזמני – ויכול להוביל לאסונות נוראיים.

בימים הקרובים נשמע בוודאי גם כל מיני רעיונות על הגברת הפיקוח וייסוד חקיקה שתטיל אחריות על ספקי התוכן והאינטרנט, כמו גם על אמצעים טכנולוגיים שונים שתוכננו לסייע להורים למלא את תפקידם. גם למערכת החינוך יש מה לתרום בנושא זה. הפעילות המקוונת של הילדים בבתי הספר מטרידה את המחנכים כבר זמן רב. הם יודעים שהילדים מבלים בעולם אחד בשעות הבוקר, אך מיד כשהם מגיעים הביתה הם מתחברים לעולם שלהם. שם היא הפעילות האמיתית – שם הם מנהלים שיחות, מעבירים מידע וגם כפי שראינו במקרה של אתמול, מסוגלים למרר את חיי החברים עד כדי מעשים אובדניים.

הדרך הנכונה להתמודד עם התופעות האלו היא הכנסת פייסבוק ודומיו לבין כתלי בית הספר. יש להעביר שיעורי הדרכה מאורגנים לבני הנוער שיסבירו כיצד אפשר ליהנות מהרשת החברתית ולא להפוך אותה לאמצעי שיזיק להם. רבים מהמחנכים יגלו עד כמה הילדים כמהים למידע כזה. הם יודעים היטב שיש סכנות בגלישה ברשת ורובם היו רוצים לדעת איך להתגונן. תפקידם של המורים והמחנכים הוא לגדל את הדור הבא של הגולשים, שיצמח לחברה מקוונת קצת יותר סבלנית.

חינוך בבתי הספר זה חשוב, אבל אסור להתבלבל: האדם היחיד שישמור על ילדכם הוא אתם, ההורים. עדיף להתעמת עם הילד האהוב ואפילו לריב איתו, מאשר לטפל בנזקים הפוטנציאליים או חלילה בהספדים. אל תמתינו לאסון הבא, כי אצל רבים מכם הוא ממש מעבר לדלת.