הקרב האבוד על הטוקבקיסט האלמוני

חבר הכנסת מאיר שטרית הגיש באחרונה הצעת חוק שנועדה להתמודד עם הרפש הרב שמטילים טוקבקיסטים ברשת כלפי זולתם ● לצערנו, גם הצעת החוק תעבור, קשה להאמין שתקום משטרת רשת שתרוץ כל בוקר לספקי האינטרנט ותוציא צווים המחייבים אותם לחשוף את לקוחותיהם

בכנסת הונחה באחרונה הצעת חוק שתחייב את חשיפת זהותו של טוקבקיסט שהוציא דיבה נגד פלוני באמצעות מנועי התגובות באתרי האינטרנט. ההצעה הוגשה על ידי חבר הכנסת מאיר שטרית, יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, שכותב בדברי ההסבר שלו, כי בטרם ההגשה התייעץ גם עם שופטי בג"צ. אלו הודו בפניו, כותב שטרית, כי אכן קיימת בחוק הישראלי לקונה מסוימת בהיבט פרסום מידע שלילי נגד אדם, תוך שהמפרסם מנצל את עקרון האנונימיות שהוא אחד מאבני היסוד לפעילותה של רשת.

"בשונה משאר אמצעי התקשורת, הגולשים ברשת האינטרנט יכולים להביע דעה 'און-ליין' בכל נושא ובכל עת", כותב ח"כ שטרית בהצעת החוק. "כך נוצר מצב משפטי אשר מקשה עוד יותר על אכיפת שימוש נאות ברשת. גולשים רבים מנצלים את הפריצות בחוק ומכפישים את שמם הטוב של אנשים מעל דפי האינטרנט השונים", הוא כותב.

שטרית, פריק מושבע של אינטרנט וטכנולוגיה בעצמו, מבהיר כי הוא מתנגד לצנזורה באינטרנט, אבל מקווה שעצם חקיקת החוק תרתיע טוקבקיסטים רבים מלגרום נזק לאחרים. "יש גבול להכפשות באינטרנט. אם אנשים ידעו שניתן לתבוע אותם על הוצאת דיבה גם בטוקבק – הם יחשבו פעמיים לפני פרסום הכפשה", אומר שטרית.

צריך לציין, כי בתי המשפט בישראל מעולם לא העניקו חסינות משפטית לטוקבקיסטים אנונימיים שמוציאים דיבה נגד אדם או קבוצה של אנשים. עם זאת, בשנים האחרונות היו לא מעט פסיקות שעסקו בנושא, ובמקרים קיצוניים פנה בית המשפט לספק האינטרנט כדי שיחשוף את זהות הגולש.

העובדה שלא שמענו על כך יותר מדי נובעת משתי סיבות: ראשית, אותם גורמים שלכאורה נפגעים, מחליטים משיקולים שלהם לא להתלונן – בבחינת לא לעורר דובים משנתם. תביעות דיבה מטבען הן תביעות מורכבות ביותר. הן משתייכות בדרך כלל לדיני החוק הפלילי, ונטל ההוכחה מוטל גם על הגורם הנתבע – שצריך להוכיח שאכן נגרם לו נזק, וגם על כותב הטוקבק – שצריך לומר "אמת דיברתי".

מצד שני, יש גורמים שרואים בטוקבקיסט המצוי, תמונת ראי של החברה הישראלית הרב-גונית. כך או כך, האתרים הפופולאריים בישראל משקיעים רבות בעידוד הטוקבקים, והכמות – בהתאם. אגב, אותם עורכי אתרים לא חסינים מפני תביעת דיבה, מאחר והם הגורם המפרסם. במקרים כאלו, עליהם לאתר את הגולש ש-"הפיל" אותם. המודעות לכך קיימת בכל מערכת עיתון, אבל כמובן שאין הצלחות במאה אחוזים. בדרך כלל, הבעיה אינה בשלוש שורות ההבל שכתב גולש אלמוני, אלא העובדה שהחומרים מתועדים ונסרקים על ידי מנועי החיפוש הגדולים. המשמעות היא, שכתיבת מידע לא נכון על פלוני יכולה להישאר לדיראון עולם. כאן הבעיה אינה רק של הכותב, אלא של הפלטפורמה – וגם אם הצעת החוק של ח"כ שטרית תעבור, והמשמיץ יאותר – הנזק עדיין עשוי להיות בלתי הפיך.

אבל הבעיה היא הרבה יותר רחבה מטוקבקים. קחו למשל רשתות חברתיות כמו פייסבוק (Facebook). כבר שמענו וקראנו על גולשים צעירים שארגנו קמפיינים שלמים נגד מורים או מי מחבריהם שהם לא אוהבים. זו תופעה מכוערת ופסולה שאף חוק לא יכול לעצור. הגולשים לא מסתתרים – יש להם חברים, יש להם אוהדים – ודרכם הם יכולים לעשות ככול העולה על רוחם. תביעות משפטיות לא יעזרו פה…

הדרך המוצעת על ידי גורמים מביני עניין, היא דרך משולבת: מצד אחד לשלב את מנופי החוקים שכבר קיימים ומצד שני להשקיע בחינוך, בהסברה ובעיקר בהסדרה עצמית מצד אותם גורמים שמפרסמים את דברי הרפש של חלק מאותם אנשים.

אומנם רפש הוא רפש, אבל כאשר מדברים על דמוקרטיה, חייבת להיות אבחנה בין השמצה לשמה נגד אדם פרטי, לבין טוקבקים על נבחרי ציבור. אלו האחרונים סופגים לא מעט בוץ, אבל הציפייה היא שהם יבינו שברגע שהעמידו את עצמם לבחירות, יש לציבור זכות להביע את דעתם עליהם – ולא רק פעם בארבע שנים. הסגנון הוא כבר עניינו של כל אדם לעצמו.

גם אם ההצעה של ח"כ שטרית תתקבל, מישהו יצטרך לתת את הדעת על הדרך שבה יאכפו את החוק. במציאות שבה יותר מ-70% מחוקי הכנסת כלל לא נאכפים בגלל העדר כוח אדם ומשאבים, הסיכוי שתקום משטרת רשת שתרוץ כל בוקר לספקי האינטרנט ותוציא צווים המחייבים אותם לחשוף את לקוחותיהם, הוא קלוש ביותר.

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים