תואר לא רק לשם כבוד

כלי התקשורת עסקו בשבוע החולף בסוגיה החדשה-ישנה של בריחת מוחות, על רקע זכייתם של שני מדענים אמריקנים שנולדו בישראל בפרסי נובל. הנתונים של המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) שמתפרסמים היום (א') על התפלגות הסטודנטים שפונים ללמוד מתמטיקה ומדעי המחשב מלמדים על תופעה מדאיגה הרבה יותר, לפיהם בעוד עשור או פחות כבר לא יהיו פה מוחות שיברחו. יש לכך מספר סיבות מרכזיות, שכולן ניתנות לשינוי על ידי שינוי סדרי העדיפויות.

על פי הנתונים, בשנת הלימודים האקדמית החולפת רק 5.7% מכלל 300 אלף הסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות ובאקדמיה פנו ללימודי מדעי המחשב, מתמטיקה וסטטיסטיקה. אחוז קטן יותר לומד מדעי המחשב ומערכות מידע. בשנת הלימודים תשנ"ז, למשל, עמד אחוז הסטודנטים שלומדים מתמטיקה על 7.5%. בתשס"ב הגענו לשיא של 8.3% ומאז החלה הצניחה עד לרמה הנמוכה של היום.

אולם, במקום לבכות על מיעוט הסטודנטים, צריך להסתכל על התמונה כולה ולהבין מאיפה זה מתחיל. צומת הדרכים הראשונה שבה מתקבלת ההחלטה האם ללכת ללמוד מתמטיקה ברמה מוגברת של 5-4 יחידות בתיכון או להעדיף מדעי הרוח והחברה היא כבר בכיתות ז'-ח'. למרבה הצער, גם כאן ההתפלגות של הפונים ללימודי מדעים מזכירה להתפלגות של הסטודנטים באוניברסיטאות. אחת הסיבות היא חוסר מודעות של ההורים. הנטיה היא "להקל" על הילד ולנתב אותו למקצועות פשוטים יותר לכאורה, בתחום ההומני – גם אם יש לו כישורים ללימודים ריאליים.

אבל זו לא הסיבה היחידה. ישנה תופעה כלל עולמית המשפיעה על לימודי המדעים, בה יותר ויותר סטודנטים מבינים כי התואר המפרך, בו צריכים להשקיע שלוש שנים ויותר, לא מכוון אותם למקצוע מסוים. זה נכון במדעי הרוח החברה, לרבות בכלכלה – ונכון שבעתיים גם בלימודי מדעים. תואר במדעי המחשב הוא חשוב, נחשב ומנבא יכולת, אבל הוא לא בהכרח מוביל את הסטודנט למקצועות עליהם חלם. יש פערים עצומים בין מה שהשוק דורש לבין מה שהאקדמיה מספקת.

עקב כך נוצרת תופעה גוברת והולכת בשנים האחרונות, לפיה סטודנטים המסיימים תארים באחד ממקצועות המדעים, משלבים לקראת סוף התואר לימודים נוספים הקשורים למקצועות פרקטיים, שיש בהם תעסוקה רבה יותר. התופעה מוכרת במיוחד בתחום מערכות המידע ובנושא הזה המכללות השונות עוקפות את המוסדות האקדמיים על ידי כך שהן מגלות גמישות יתר בתכנון הלימודים, משלבות מקצועות מעשיים כמו אבטחת מידע, תכנות, BI, ניהול ידע ועוד.

מנגד, התופעה הזו גורמת כך שסטודנטים מעדיפים בשלב מסוים לדלג על התואר וללכת ללמוד מקצוע או תחום מסוים באחת המכללות או בתי הספר המקצועיים. שכר הלימוד שם אינו פחות משכר הלימוד באוניברסיטה, ולכן יש לא מעט צעירים שבמקום תואר בוחרים ללמוד מקצוע. התואר כבר יחכה להם לשלב מאוחר יותר בחייהם. התוצאות, כפי שניתן לנחש, מורגשות בנתוני המל"ג.

תופעה אחרת היא ההצמדה ההולכת וגוברת של לימודי המדעים ללימודי ניהול. זאת במסגרת התפיסה שאומרת שכדי שמנמ"ר יתקדם בארגון ויעלה לקומת ההנהלה, עליו לרכוש כישורי ניהול. גם כאן המכללות השונות עשו כמה צעדים יפים בנושא, והן מספקות תואר שכולל מדעים לצד מינהל עסקים ושיווק. הבעיה היא שהחברות המגייסות כוח אדם עדיין מעניקות משקל רב יותר לבוגרי אוניברסיטאות לעומת בוגרי מכללות. רוב מנהלי כוח האדם לא יודו בכך, אבל זו המציאות. כך נוצר מצב בו המיעוט הכולל 5% מכלל הסטודנטים, שבוחר ללמוד מקצועות מדעיים, נתקל במחסום נוסף – רק אחוז קטן מהם יוצא עם תואר שמעניק לו כרטיס כניסה לעולם העבודה.

כדי לשנות את המציאות הזו נדרשים שינויים מבניים בתוך תוכניות הלימודים של האקדמיה, גמישות ניהולית ויציאה מהקיבעון של המל"ג. זו צריכה לאשר למוסדות אקדמיים לחבר את הלימודים התיאורטיים החשובים עם המציאות המשתנה לנגד עינינו.

יוקר המחיה בישראל, שכר הלימוד הגבוה יחסית, שוק עבודה לא יציב המאפיין את ענף ההיי-טק – כל אלו הן הסיבות המרכזיות להמשך הידלדלות כיתות הלימוד המכשירות את דור המהנדסים הבא. הניזוקות הישירות הן התעשיות שמשוועות לכוח אדם איכותי, שלא נאמר צה"ל. ואם לא די בכך, הרי שהיעדר מודעות והצבת סדרי עדיפויות נכון גורם לכך שאותם ממעטים בעלי הפוטנציאל להוביל את התעשייה בישראל עוזבים לחו"ל – תחילה בשליחות חברה זו או אחרת ואחר כך בכוחות עצמם.

כמו תמיד, המפתח לשינוי המציאות הזו הוא הממשלה ומוסדותיה השונים. היא צריכה לנתב את התקציבים הראויים למקומות הנכונים. רצוי להתחיל כבר מבתי הספר היסודיים. אסור להמתין לנתונים המגיעים כל שנה מהמל"ג, אשר גורמים לנו להזיל דמעה ולמחרת להמשיך בשגרה מבלי לעשות דבר.