בין 1973 ל-2013: האם באמת הופקו הלקחים?

רצה הגורל וזימן לנו בתוך שבוע בודד שלושה אירועים, שלמרות השוני ביניהם ומרחק השנים, הם מחזיקים במכנה משותף – הלקחים שהופקו או לא הופקו מהם, לפחות בהיבט של היערכות לשעת חירום וההסתברות שזה יקרה שוב.

11/9 נתפס בזיכרון הקולקטיבי של האמריקנים, כמו גם ישראלים רבים, כיום הכיפורים של ארצות הברית. סיבה לכך היא כמות הנפגעים, האבל והנזקים – אבל חמור מכך הוא היבט ההפתעה. מפגעי אל קאעידה התרסקו בבנייני התאומים בבוקרו של יום בהיר, רגע לקראת פתיחת הפעילות העסקית במרכז העצבים של העולם. ארגוני הטרור לא יכלו לאחל לעצמם פגיעה יותר מדויקת, שמעבר לנזקיה הפיזיים גרמה לפגיעה מורלית למיליוני אזרחים אמריקניים. הכעס היה בעיקר על ההפתעה, על "איך לא ידענו ולא שמענו" – ועל חוסר חשיבה והיערכות בכל הנוגע להמשכיות עסקית של מאות ארגונים וחברות שפעלו במתחם הנפגע.

מלחמת יום הכיפורים, שנצרבה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כמלחמה המדממת והקשה ביותר, טמנה בחובה את אלמנט ההפתעה הכואב. ובמילים אחרות, כיצד לא נערכנו כראוי למרות שהיינו יכולים להיות מוכנים במידה כזו או אחרת. כנראה שב-1973 שברנו שיא בחוסר מוכנות, שבאה לידי ביטוי בדבריה של גולדה מאיר, שהסבירה את נזקי המלחמה במשפט "לא קידמנו את הכלים בזמן".

עתה, בתוך ימי הזיכרון לאירועים טרגיים אלו, אנו שוב בתוך המערבולת של כן או לא תקיפה בסוריה וחשש להתלקחות אזורית, שעלולה להכניס את ישראל למעגל המלחמה.

השאלה המשותפת לשלושת אירועים אלו היא האם זה יכול לקרות שוב והאם הופקו הלקחים. 11/9 סימל עליית מדרגה בפעילות הטרור, שמתבצעת מהיותה כזו על ידי ארגונים לא צבאיים שאינם מזוהים עם מדינה מסוימת. הם קטנים וגמישים יותר ולכן המלחמה בהם מצד צבאות מסודרים ומדינות היא קשה עד בלתי אפשרית. לארגוני הטרור יש שני יעדים: להסב פגיעות קשות ואובדן בנפש בכמויות גדולות ככל האפשר, ופגיעה במורל היריב – ואף לגרום לתחושת חוסר אונים.

במובן הפיזי, אירועי 11/9, כפי שהם זכורים לנו כהתרסקות מטוסים באחד המבנים הידועים בעולם, אולי לא יכולים לחזור – אולם התקפת טרור אחרת, קיברנטית וטכנולוגית המבוססת על מערכות מידע ומחשבים, שתגרום נזק חמור לתשתיות לאומיות, היא למרבה הצער תסריט אפשרי בהחלט. השאלה היא האם נעשו כל ההכנות לכך, כדי למזער את הנזקים, אינה חד משמעית.

יש לזכור כי מיד אחרי אירועי 11/9 החלו לדבר בתדירות רבה על ה-DR ועל ה-BCP. זאת מהסיבה כי אחת המסקנות הברורות של אסון התאומים היתה היעדר חשיבה ותכנון לאומיים למקרים כמו של קריסת בניינים, הרס פיזי והיעלמותן של חברות. תוכניות DR או BCP הרחיקו לכת עד למרחק של שלושה ארבע בניינים שליד מגדלי התאומים. גם אלו ניזוקו באסון, ולא אפשר היה לנצל את הגיבויים.

הנושא של תרגולים והיערכות חירום במגזר העסקי והפרטי החל לעלות ביתר שאת גם בהקשר של מתקפת האקרים. האם אפשר לומר שכל המערכות האזרחיות העסקיות בעולם, כמו בישראל, מוכנות להפתעה הבאה שארגוני הטרור עלולים לעשות? כל מי שיספק תשובה חד משמעית בנושא זה לוקח על עצמו אחריות כבדה.

מלחמת יום הכיפורים היא מלחמה ששום דבר לא עבד בה. זו היתה מלחמה בעידן שמושג תיקשוב ומיחשוב כלל לא היה על סדר היום. אפשר להעריך בחוכמה בדיעבד כי אילו היו בידי צה"ל את הכלים של המערכות והאנשים שעוסקים כיום במודיעין, באיסוף מידע וניטורו, ייתכן והייינו מוכנים יותר.

הלקחים שהופקו מאז הם גם במישור של מודיעין טוב ומשוכלל יותר – גם במובן של הגנה חכמה יותר מפני מה שאנו מכנים מתקפת סייבר. מדובר למעשה בסוג של לוחמה בשדה הקרב הדיגיטלי, וכאן אלמנט ההפתעה מצד ארגוני הטרור השונים עדיין קיים – בדיוק כמו שהוא קיים לגבי ארצות הברית.

האם אנו מוכנים בצורה טוטאלית לקראת הפתעות כאלו? הריאליסטים שבינינו יגידו שבמערכות הצבאיות, רמת המוכנות גבוהה – אבל במערכות האזרחיות, בעורף, המצב רחוק מאוד מלהיות משביע רצון. DR ו-BCP קיימים בכל מגירה של ארגון המכבד את עצמו, אבל תרגולם ויישומם הם עניין אחר, כמעט בלתי מציאותי.

ב-1973 היו התרעות ברורות על סכנה. מקבלי ההחלטות נפלו קורבן לחטא היהירות וביטחון העצמי, רסיסים לאופוריה הטרגית שפקדה אותנו אחרי מלחמת ששת הימים. ב-2013 הסימנים והאזהרות על התקפות שיכולות לגרום נזק חמור, לא פחות מנזקי אירועי 11.9, הן גלויות לעין: לא צריך להתאמץ כדי לקרוא אותן, רק צריך להתכונן אליהן. ויפה שעת אחת קודם.