אינטרנט 2012: זהירות! מחסום משטרתי

על הסכנות הגלומות בהחלטת ITU – איגוד התקשורת העולמי, לפיה ממשלות יכולות לחסום גישה לאתרי אינטרנט, הרחבנו באכסניה זו בתחילת השבוע. הסכנות, יש לציין, משותפות גם למדינות דמוקרטיות. לא צריך להיות משטר רודני נוסח רוסיה או סין כדי לפגוע בזכות הבסיסית של כל אזרח ואזרח לגלוש לאן שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. והנה, בעיתוי מקרי לחלוטין, התבשרנו אתמול (ג') כי משרד המשפטים מכין תזכיר להצעת חוק שתאפשר לכל שוטר בישראל לקבל החלטה גורלית – לחסום גישה לאתרי אינטרנט.

חסימת האתרים יכולה להתבצע לאחר שהשוטר החליט אם הגלישה אליהם יכולה להסב נזק לגולשים או שאינה עומדת בסטנדרטים מוסריים מסוימים. השוטר פטור מלפנות לבתי משפט, או אפילו מפנייה לקצין בדרגה גבוהה יותר. כך, שוטר יכול לצפות באתר "מסוכן" לאחר משמרת לילה מעייפת, וללא כל בירוקרטיה או עכבות יוכל לפנות לבעל האתר ולהורות לו על סגירתו. נשמע הזוי? אז זהו, שלא. על פי לשון החוק, כל שהשוטר צריך לעשות הוא לנמק את החלטות ב-"יסוד סביר לחשד". בדיוק כמו שהוא מבצע פעולות מעצר של חשודים פיזיים בפעילות בשטח.

כדי לא לחטוא לאמת יצוין, כי החוק נועד למנוע חשיפה לפעילות של אתרי הימורים ופדופיליה. זוהי תופעה חמורה שיש לעשות כל מאמץ להילחם בה, ולתת בידי נציגי החוק לפעול ביד קשה כנגד מי שמפירים אותו. זה אמנם נכון לגבי העולם הפיזי, אבל קשה מאוד ליישום בעולם הווירטואלי – עולמות התוכן באינטרנט מגיעים ממקורות שונים ומיוצרים פיזית במקומות גיאוגרפיים נבדלים. זו אחת הבעיות הקשות שהיתה מאז ומעולם נחלתו של תחום האכיפה והחקיקה ברשת.

מה דינם של אתרי פורנוגרפיה או הימורים, שפועלים כחלק מרשת אתרים מקומית, כאשר הם פועלים ברישיון? זו רק דוגמה אחת לתסריט שניתן לייצר מהחוק החדש. אך התוצאה היא חור ענק בהיגיון הבסיסי של מי שחיבר את הצעת החוק הזו. אפשר גם לצפות ממנו שיעיין בפסק הדין התקדימי שנתנה לא מכבר השופטת מיכל רובינשטיין, שפסלה את בקשתו של מפקד מחוז תל אביב לחסום גישה לאתרים מסוימים.

צריך לחזור ולהדגיש, כי על אף שכוונת המחוקק מכוונת לשני סוגים של תכנים, הדברים אינם ברורים לחלוטין מרוח החוק. כך, סדר היום של לובשי המדים הכחולים עלול לכלול אכיפת חוקי תנועה לצד סגירת אתרים "לא חינוכיים". הגבול הדק והחשוב מאין כמותו, שעובר בין החלטה נכונה לצנזורה בוטה על תכנים וגלישה באינטרנט, הולך ומטשטש בהחלטה זו. בעולם המשפט קיימת הנחת היסוד, לפיה כאשר יש ספק – אין ספק. כלומר, אם ליותר ויותר אנשים הדברים לא ברורים, אז סביר להניח שמשהו לא ברור בלשון החוק – והסיכוי שהיא ייושם כהלכה הוא קלוש.

במדינה חופשית רשאי כל אחד להעלות תכנים כראות עיניו. ואולם, חברה בריאה יכולה וחייבת לשמור על חלק מהצופים ולמנוע פעילות בלתי חוקית בחסות העולם הווירטואלית. אבל בין שני הקטבים קיים מרחב פעילות עצום, שיכול למנוע משוטרים נאמני חוק לעסוק בצנזורה ומצד שני להגן על ילדים ומבוגרים מפני פעילות שעלולה לפגוע בהם.

יתרה מזאת: הסכנה הגדולה בחוק זה טמונה, ככל הנראה, בשיטת הטיפול הקלולקת – זו שחושפת כל אתר לצו סגירה של שוטר עצבני. זו בדיוק הסיבה שיכולה למנוע מאיתנו להגיע לשורש מטרת החוק – מניעת עבריינות בתחום הפורנוגרפיה וההימורים. צרכני תכנים אלו יודעים היטב איך לצרוך את מה שהם רוצים לראות או להראות, ודווקא אותם המשטרה והחוק מתקשה לאתר. מי שיפגעו הם כל האחרים, שיגלו ערב אחד שהסדרה שהם כל כך אהבו לצפות בערב ירדה מהמסך, ובמקומה תוצג להם שקופית: "זהירות מחסום משטרתי".