המחאה החברתית הראשונה

בכנס טכנולוגי שערכו אתמול (ה') מטריקס ורד-האט (RedHat), תקף יאן ווילדבור, אוונגליסט לקוד פתוח באזור EMEA, את החברות הגדולות בענף המיחשוב שעדיין מוכרות תוכנות קנייניות – ולא מוכנות להפנים עם עולם הקוד הפתוח. ממבט ראשון, טענתו נשמעת מעט מוזר, אולם יש בה הרבה חומר למחשבה. בהקבלה גסה, ניתן לומר שהיא מזכירה את מאבק הקוטג', שהצית בשנה שעברה את המחאה החברתית. המחאה אמנם לא הורידה את מחירי הגבינות (להיפך, בימים אלו הם עולים), אבל הכניסה לשיח הציבורי את הרציונל המאוד חשוב: הכוח עובר לידי הצרכנים.

עיון בדפי ההיסטוריה של הקוד הפתוח יגלה, כי מקורו קודם כל במחאה נגד יצרניות התוכנה הגדולות, וביתר שאת נגד אלו המשווקות מערכות ליבה, מערכות הפעלה ועוד. בשנים הראשונות היה לקוד הפתוח מימד בין-דורי. ריצ'רד סטולמן, לו מייחסים את החלוציות בעולם הקוד פתוח, היה ממובילי המאבק לתוכנה חופשית. לאחר מכן הצטרפו אליו חבורות נוספות, וזה נמשך עד היום בדמות ארגונים שמטיפים לצד הקיצוני השני – שימוש חופשי לחלוטין בתוכנה, ללא שום קניין וללא שום בעלות. אין ספק שפריצת האינטרנט והקמת ה-WWW האיצה את המהפכה בעולם התוכנה. כך, היא הפכה את המושג רישוי לבעייתי ומורכב, שכבר מזמן הפסיק להיות מנוע צמיחה אצל מרבית החברות.

בתחילת הדרך המחאה הזו נוצלה על ידי כמה דינוזאורים ותיקים בענף – יריבים מרים של חברות כמו מיקרוסופט (Microsoft) – לתפוס טרמפ על המחאה, ללבות אותה ולהציגה כמלחמת גוג ומגוג נגד ביל גייטס וחבריו. כך, נוצרה מעין קואליציה מוזרה, שכללה את אורקל (Oracle) וסאן (Sun), שלחמו מלחמת חורמה נגד מיקרוסופט. כמעט כל כנס עסק בניחושים מתי ואיזה חלק מנתח שוק תאבד מיקרוסופט למתחרים דוגמת לינוקס (Linux) או יוניקס (Unix) ואחרים. בפועל, התממש הכלל לפיו ככל שהשוק גדל – יש מקום לכולם. הצרות של מיקרוסופט אינן מהקוד הפתוח, אלא מיצרניות כגון אפל (Apple), שהיו זריזות יותר והוציאו לשוק טכנולוגיות שמחייבות כעת את נעריו של סטיב באלמר לרוץ קצת יותר מהר.

אבל מה שהפך את הקוד הפתוח לשחקן מן המניין במגרש המשחקים של עולם התוכנה הוא כמובן אימוצו על ידי השוק הארגוני. כיום, כמעט כל ארגון מפתח על קוד פתוח, והאימוץ של מערכות כמו לינוקס ואחרות יצר באופן אוטומטי שוק שתומך במערכות אלו, לומד אותם ומטמיע אותם. שכן, אף מנמ"ר לא יאפשר הפעלת תוכנות קוד פתוח בארגונו מבלי שהוא יידע שיש גוף מקצועי מאחוריו שיודע לתמוך ולטפל בשעת צרה. כך, הפכה המחאה בעד תוכנה חופשית ונגד מונופול של קניינים לביזנס לא קטן, שהחברות הפעילות בו, כמו רד-האט, מייצרות ערך מוסף מהשירותים שהם מעניקות ללקוחות שאוהבים את הקוד הפתוח – אבל רוצים לישון בשקט בלילה. הכסף הוא זה ששימן את גלגלי התהליך הזה, שהפך להיות תעשייה לכל דבר ועניין.

אלא שהייחוד שלה, וזה כנראה בין הסיבות שמאפשר לה לשרוד, הוא שלמרות שיש פה אלמנטים מסחריים, עדיין שומרים כל הפעילים בתחום על כללי משחק מאוד ברורים. הכלל הבסיסי הוא שקוד המקור של התוכנה הוא חינמי, והידע שנצבר סביבו הוא לא קניינו הפרטי של אף אחד. בהתאם לחוקים מסוימים שנקבעים וידועים מראש, יכול כל דכפין ליהנות מהפיתוח של הקוד ולעשות בו ככל העולה על רוחו. זאת, תוך כדי שהוא מקפיד שבעת הפצת המוצר שלו הלאה, זכויות הקניין החופשיות שהיו בקוד המקור נשמרות. כך התהוותה קהילת הקוד הפתוח, המונה היום מאות אלפי משתמשים. שום חברה, גדולה ככל שתהיה, לא יכולה להתעלם מהם.

עם זאת, החברות הגדולות והדינוזאורים בענף עדיין נאבקים על כל רישיון שהם מוכרים, ומתעקשים לסגור כל פרצה שתמנע מהם גביית כסף עבור עצם השימוש בתוכנה. השאלה הגדולה היא עד מתי יימשך המשחק הזה בין המשתמשים, שכבר רגילים לקבל כמעט הכל בחינם, לבין אותן חברות ענק שלא יכולות להרשות לעצמן, במבנה הנוכחי שלהן, לפתוח את כל הרישיונות.

לכולם ברור שהמציאות הזו תשתנה. חוקי הפיזיקה קובעים, כי מרכז הכובד הקיים אצל הצרכנים הוא זה שיכריע את הכף. אותם צרכנים שיצרו את מהפכת הקוטג' הם אלו שיגרמו לפיתוח מודלים חדשים בשימוש בתוכנות – מודלים שישלבו בין החופש לבחור ליכולת השרידות של המפתחים והמפיצים.