רשומה רפואית עכשיו

הנושא המרכזי של כנס Smart Doctor 2012, שנערך היום (ה') במרכז הכנסים אווניו, היה היערכות מערכת הבריאות לשעת חירום. הנושא נקבע לפני כמה חודשים, כאשר הנושא האיראני עוד היה בכותרות, ובעיתוי מקרי התכתב עם תרגיל "נקודה מפנה 6", שהתקיים ביום א' ודימה רעידת אדמה בעוצמה 7.1 בסולם ריכטר. אולם כל מי שחי במדינה הזו יודע שלא צריך תסריטי אימה כמו רעידת אדמה או התקפת טילים כדי להיכנס למצב של שעת חירום.

ההיערכות מתחילה במצב של ימי שגרה. בתי החולים וקופות החולים צריכים לדאוג לתפקוד יום יומי יעיל, מתוזמן ומסונכרן, אשר מסוגל לטפל בכל מטופל ובכל מקום עם תמונת עולם מלאה ומדוייקת. זאת, כך שבמקרה של התקפת סייבר מערכת הבריאות תהיה ערוכה בהתאם. יעקב ליצמן, סגן שר הבריאות ואורח הכבוד בכנס, הדגיש בדבריו את נחיצותה של רשומה רפואית לאומית.

ליצמן, שהגדיר עצמו כמי שאינו בקיא במחשבים, אמר כי הוא מבין שני דברים פשוטים: צריך להשקיע משאבים כספיים ואחרים בטכנולוגיה, שכן היא בעלת פוטנציאל להבריא חולים ולשפר את איכות החיים של המטופלים; וכי יש צורך ברשומה רפואית לאומית. בלעדיה, יהיה קשה מאוד לקדם את מערכת הבריאות בישראל כך שתהיה ערוכה לתת שירות כהלכה בזמן שגרה או חירום.

ליצמן הוא כמובן לא הראשון במערכת הפוליטית להצביע על חשיבותה של רשומה רפואית אחודה. אנחנו עוסקים בנושא הזה באופן קבוע בכנסי רפואה ממוחשבת מזה כעשור. כל נציג בכיר של משרד הבריאות שהופיע בכנסי רפואה קודמים דיבר על הצורך בכך. אולם, יש לציין שהוא נשמע אמין ובטוח יותר שאכן אנו עומדים בפני מהפכה אמיתית. יש עדיין מכשולים פה ושם ממשרד המשפטים ומשרד האוצר, אך ליצמן מקווה לקדם את הנושא גם בקדנציה הקרובה (בהנחה, כמובן, שישאר בתפקיד גם לאחר הבחירות).

כדי לאזן את התמונה, ראוי לציין שכמעט לכל בית החולים וקופת החולים בישראל יש כיום מערכות ממוחשבות, באמצעותן הם מנהלים את המידע הרפואי של החולה. בחלק מבתי החולים קוראים לזה "תיקים רפואיים ממוחשבים". אבל זה לא מספיק – המידע הזה נשאר בין כותלי אותו מוסד רפואי, ולא משותף עם כלל הגורמים הרפואיים השונים. מדוע? לאיש אין סיבה מוצדקת, מלבד הטיעונים הרגילים של סודיות רפואית. אבל מאחר שהתפישה הרווחת היום היא שהחולה הוא הבעלים של המידע הרפואי שלו ולא אף אחד אחר, הרי שהחולה צריך להחליט איפה המידע הזה יהיה ועם מי הוא רוצה לחלוק אותו.

ליצמן הוסיף, כי הוא לא חושב שהסיכון במתן כרטיס רפואי אישי לחולה גדול יותר מזה המסתתר בכרטיס האשראי המשמש להוצאת כספים. זאת, מהסיבה שמטרתו של הכרטיס היא פשוטה. כך, למשל, אם קשישה מדרום תל אביב מגיעה לבית חולים בנהריה עקב פציעה, הרופא בחדר המיון בבית החולים יוכל לדעת תוך שניות את ההיסטוריה הרפואית שלה – מה שלא קיים כיום – בזכות רשומה רפואית אחודה. יש בתי חולים ומרכזים רפואיים שבהם יש תיקים ממוחשבים, המסונכרנים עם המידע הרפואי של המטופלים שלהם, אך הם לא חשופים למידע אחר. כך נוצרו איים ענקיים של תיקים רפואיים ומערכות מיחשוב בבתי חולים וקופות חולים, ועדיין לא נמצא הנוסחה שתאפשר להם לדבר ביניהם.

כל זה נכון שבעתיים בשעת חירום. החשיבות לזמינות ההיסטוריה הרפואית שלנו בכל רגע נתון מתעצמת בשעת אסון: היקפי הטיפול בחולים גדל, זמן הטיפול שמוקדש לכל אחד מוגבל – וככול שכולם ידעו יותר, כך יש סיכוי להצלת חיים.

לצד המסר החשוב הזה, דובר בכנס גם על שילוב כל הממשקים שאנו מכירים מעולם הסלולר ומחשבי הלוח לטובת מערכת הבריאות. הם אלו שיאיצו את התפישה שהולכת ומשתרשת, לפיה המידע הרפואי שייך למטופל – ורק לו. בעזרת הכרטיס האישי החכם, שיכיל מידע מוצפן על מצב בריאותו והרשומה הרפואית, נוכל לומר שמערכת הבריאות בישראל היא באמת מהמתקדמות ביותר בעולם.