אבא שני

הגעתי למערכת בבוקרו של יום א' השבוע. עמית לעבודה שאל אותי אם הכרתי את ראובן שפירא. "כן", השבתי, "הוא חנך אותי בעיתון הארץ לפני עשרים שנה, והיה לי כמו אבא שני". "הוא נפטר בסוף השבוע", סיפר לי עמיתי. נשימתי נעתקה. "מה פתאום מת?" שאלתי בהפתעה…

בתחילת שנות ה-90' התחלתי לפלס את דרכי בעולם העיתונות: בלא כל חפיפה והכנה מוקדמת, קיבלתי מכשיר פלאפון ענק ("בננה") וזימונית, והושלכתי לדסק הפלילים בעיתון הארץ. מוניתי ככתב לאזור השרון. האזור שפע אירועי פשיעה מגוונים, ומאוחר יותר גם החלו פיגועי טרור המתאבדים של החמאס. ראובן, כבר אז כתב הפלילים ותיק, ניווט אותי לתוך עולם מרתק זה ביד מכוונת, כקברניט מיומן.

ראובן לא היסס להביע את דעותיו, בלי לחשוש מהמחיר שעלול להיגבות בשל כך. את הפושעים לא חיבב יתר על המידה, אך נתן להם כבוד וידע לקבוע מתי הם צודקים בטענותיהם כלפי המשטרה. לצד זאת, הוא לימד אותי גם לבחון את טענותיהם בעין סקפטית. הייתה לו לא מעט ביקורת על המשטרה. הוא לא טרח להסתיר ביקורת זו בפני מושאי כתיבתו, לרבות קציני משטרה בכירים. הביקורת תמיד לוותה בהערכה על פעילותם של השוטרים, בעיקר בדרגים הנמוכים. גם את בעלי ההון, משפחות המוציאים לאור של העיתונים, ראובן לא ממש חיבב: הם לא חמקו מביקורתו הנוקבת.

יותר משהיה ראובן איש מקצוע, הוא היה בן אדם, עמית לעבודה וחבר. יום אחד הגיע אריה "פרפר מעופף" מכורש (זה שמו…) – אסיר בחופשה, למשרד של פרקליטו, עו"ד אבי אורן. מכורש ירה באורן, חבר סיעת מרצ במועצת עיריית פתח תקווה – והרגו. המשא ומתן בין כוחות המשטרה המיוחדים ובין מכורש נמשך שעות על גבי שעות. בפועל, לא ידענו שהוא כבר רצח את עו"ד אורן, ושזה אינו אירוע מו"מ על חטיפה. מאוחר בלילה, כשראובן הבין שהאירוע יימשך אל בוקר המחרת, הוא אמר לי: "יוסי, לך לישון, עבר עליך יום קשה. כשאדווח, לא אקפח אותך – אתן קרדיט משותף על הכיסוי".

ימים רבים בילו צוותי העיתונות, ואני ביניהם, משעות הבוקר עד שעות הלילה המאוחרות ברחבת הכניסה של משטרת פתח תקווה, שם שכנה יחב"ל (היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות). ביחידה התנהלו חקירות רבות: פרשיית האזנות הסתר בעיתונים, השחיתויות בהסתדרות, המאפיה הרוסית, הימורים ומכירת משחקי כדורגל ועוד. זמן רב היינו ממתינים לנחקרים עם כניסתם ובצאתם מהחקירות. פעמים רבות ראובן הגיע לבקרני, לעיתים מלווה באשה שאיתו, אביטל, אותה הוקיר והעריך יותר מכל. הוא נהג לשבת עם צוותי התקשורת, סיפר סיפורים ובדיחות, העלה זיכרונות, הביא אוכל, עודד ותמך, ותמיד – גיבה אותי כשנזקקתי לכך.

יום אחד נודע לי כי יאיר לוי, חבר הכנסת לשעבר מש"ס, שנאסר בגין גניבת כספי "אל המעין" שניהל, הפר את תנאי מאסרו: במקום לבצע עבודות שירות בסוף המאסר, כפי שהתחייב – הוא שהה בביתו. ראובן ארגן מיד מבצע צבאי לכל דבר: השכמנו קום בארבע בבוקר – צלם וחבורת עיתונאים בראשות ראובן – ארבנו ועקבנו בחשאי אחרי לוי. כך תיעדנו כיצד במקום לשמש כגבאי בבית כנסת בבני ברק, כמתחייב מתנאי מאסרו – ישב לוי ובילה בניחותא מדי יום בביתו, בכל שעות היום. גם במקרה זה, כמו במקרים אחרים, ידע ראובן לפרגן לעיתונאים הכפופים לו.

חזקה היא על המת שישתכח מן הלב, אמרו חז"ל. ובכן, ראובן, לא שכחתי ולא אשכח. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.