זה לא המחשבים, חבר

אלו לא הימים הכי יפים של ענף המיחשוב. הניסיון למחשב את מערכות הבחירות המוקדמות בעבודה על ידי טלדור ובליכוד על ידי מלם מערכות, נתפס בתודעה הציבורית ככישלון המחשבים. אם יש משהו שהציבור יזכור ממערכת הבחירות הנוכחית יהיה הנושא של המחשבים בקלפיות – ולאו דווקא בקונוטציה חיובית. ה"עליהום" על כל מה שדיגיטלי הוא כמעט בלתי נתפס, מדן ועד אילת.

כמובן שאין מקרה הליכוד למקרה מפלגת העבודה. בעבודה הייתה תקלה תפעולית בתקשורת, שלקח זמן לאתרה ולתקנה. בליכוד, עובדתית המערכות עבדו, התוצאות הגיעו בזמן, אבל המשתמשים יצאו עם טעם רע, ובמיוחד אותם משתמשים שנפגשו בפעם הראשונה עם מסך מגע ומחשב. לנו, בקהיליית המיחשוב זה נשמע מוזר, אולי אפילו אבסורד – אבל זו המציאות.

הפתרון מורכב מהרבה מאוד תהליכים שלא נעשו עד כה, ועוד לא מעט תהליכים שצריכים להיעשות, רובם מבוססים על חינוך והסברה. המפלגות, כל אחת משיקוליה, הסתכלו על רעיון הבחירות הממוחשבות מזווית ארגונית עסקית. הרצון לחסוך משאבים ולאפשר לבוחרים להצביע מכל מקום ובכל עת. אף אחד לא הסתכל לרגע על פרופיל האוכלוסייה שצריכה להשתמש בטכנולוגיה הזו.

האוכלוסייה הלא אינה אחידה, היא אינה מורכבת משכבה סוציו-אקונומית אחת, ולכן טבעי שהדרך להתמודד עם הטכנולוגיה החדשה צריכה להיות מותאמת אליה. אולי בכלל את התדרוכים צריך היה לעשות הרבה קודם בסניפים, במחוזות ובתשדירי שירות והסברה. וכאן הכדור בפירוש עובר למגרש של מטות המפלגות, מנהלי יום הבחירות וכל אנשי הארגון והלוגיסטיקה. בנוסף, מחשבה קצת יותר יצירתית הייתה מאפשרת לבצע בחלק מהסניפים, בחירות ידניות במקביל לבחירות ממוחשבות. הטכנולוגיה אינה יכולה להתאים לכל אדם – בכל מקום באשר הוא.

נכון הוא להדוף את המתקפה על כל מה שמסמל מיחשוב, ולגנות כל ניסיון לפתור את הבעיה על ידי הליכה אחורה לשיטה "הישנה" מבוססת הפתקים, עתירת הזיופים והאיטית. אין בין התורים הארוכים שהיו בירושלים בבחירות לליכוד ובין מערכת המיחשוב דבר: מדובר בתכנון או צפי לא נכון של מספר המצביעים, שגרם לליכוד להזמין מספר קטן יותר של עמדות מחשב. הרי איש לא היה מעלה על דעתו לחסוך דווקא בדבר כה בסיסי, שניתן לתקנו בהתארגנות נכונה יום קודם.

מצד שני, לא נכון הוא לאנשי המיחשוב וחברות ההיי-טק לתפוס צד מרוחק מהפרשה ולומר: אנחנו סיפקנו את הסחורה. טכנולוגיה נועדה לשרת צרכים של אנשים ולגרום להם לחוש, שהם לא מפסידים שום דבר אם הם לוחצים על מקש במקלדת או מזיזים את העכבר.

בחירות ממוחשבות כחלק מהליך דמוקרטי הן תהליך שהחברה הישראלית חייבת לעבור. כל מפלגה חייבת לקחת חלק בתהליך הזה, שאינו קל, ואולי גורם לפעמים לתקלות – אך הוא תהליך שכבר החל. התעלמות ממנו לא תועיל לאיש, ובוודאי לא תייעל או תגדיל את מספר הבוחרים שיבואו להצביע. בכלל, הטכנולוגיה, כמו כל דבר, חשפה לאור השמש חוליים מוכרים של שיטת הפריימריז השנויה ממילא במחלוקת. היא מיושמת במפלגות משום שמדד האמון בין החברים שואף לאפס, כולם חושדים בכולם ולמרבה הצער, חלקם אף צודקים.

עם זאת, השיטה הזו אינה מעוגנת בשום חוק, ואינה נתונה לפיקוח מעבר לתקנונים והחוקים של המפלגות עצמן. התהליכים לא ממש מובנים ויציבים, המרכז יכול לשנות אותם מהיום למחר, כפי שקרה במפלגת העבודה, כאשר ב-48 השעות האחרונות צריך היה לעדכן את ספר הבוחרים האלקטרוני עם פואד וחבריו המשוריינים לשעבר.

תהליכים ממוחשבים חושפים לאור השמש כשלים בתכנון וליקוי, שקיימים כבר שנים. עסקנים המורגלים לגייס "חמולות" באוטובוסים, או לעשות דילים מתחת לשולחן על שמות של מועמדים, תוך כדי ניסיונות "ליישר" את הקו, פתאום נתקלים בחומות מידע מאובטחות, שלא כל כך מאפשרות זיופים או הטיות. בן לילה קמו למערכות הממוחשבות אויבים טבעיים, כאלו שאור השמש והחשיפה מפחידה אותם.

בעת כתיבת שורות אלו נשאלת השאלה מה תעשה קדימה? האם תלך אחרי הרגש וההיסטריה הציבורית, אחרי פחדם של עסקנים פופוליסטים – או שתאזור אומץ ותהיה למפלגה הראשונה והיחידה שקיימה תהליך בחירות ממוחשב מלא. או אז, היא תוכל להצטייר בעיני הציבור כמפלגה שראשיה לא רק מדברים גבוהה על ישראל כמדינת היי-טק ומיחשוב, אלא מוכנים לעשות משהו בעצמם. תקלות, קלקולים תמיד יהיו, אבל אלו לא יתוקנו לעולם אם ישראל לא תצעד קדימה ותרחיב את השימוש בכלים ממוחשבים לטובת האזרחים הבוחרים בקלפיות.