בחזרה לתעשייה כחול לבן

הכנס השנתי של איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה בישראל שנערך היום (ג') בת"א, עמד בסימן השאלה: האם הקטר של המשק יכול להמשיך ולהוביל את הקרונות. ערב הכנס, בראיונות לתקשורת, נשמעו ראשי האיגוד פסימיים ביותר לגבי התשובה לשאלה זאת. הפסימיות הייתה בעיקר ברמה הלאומית ולטווח הרחוק.

שער הדולר, מחסור בכוח אדם, העדר תשתיות לאומיות להצמחת דור עתידי של מצליחני היי-טק, אלו הם מקצת האתגרים שעומדים בפני התעשייה לשנים הבאות. אבל היום, במרכז הכנסים של מלון דיוויד אינטרקונטיננטל בת"א, כל האזהרות והדאגות נדחקו הצידה לרגע ופינו את מקומן לאווירה חגיגית של תחילת שנת עסקים ושל פגישת מחזור, מהולה בהרבה נוסטלגיה.

בני לנדא, דב בהרב ויוסי ורדי, לצד ותיקים אחרים שישבו באולם, מייצגים לא רק את העבר (כולם עדיין פעילים ומשפיעים), הם מייצגים את החלום הציוני שכה רבים כמהים אליו בתקופה האחרונה. כי היי-טק הוא במידה רבה עשייה ציונית, כחול לבן, שמשלבת חלוציות, יוזמה ולקיחת סיכונים אמיתיים (ללא ריפוד של כספי מדען או ממשלה). האנשים המוזכרים פה יצרו תעשיה של ממש שמעסיקה מאות אלפי עובדים באופן ישיר, ויוצרת עוד עשרות אלפי מקומות עבודה באופן עקיף.

ההיי-טק, כך אפשר היה לחוש ולהבין בכנס, כבר מזמן הפסיק לשרת את עצמו ואת בעלי המניות שמשקיעים בו ממיטב כספם, רבים מהם ממניעים ציוניים גרידא. החלופות האחרות מוכרות להם, ולא רק להם, אבל הם מעדיפים להישאר פה. אפשר היה לשמוע את המסרים האלו מההרצאות של דב בהרב, עד לא מכבר מנכ"ל אמדוקס, אחד מסמלי ההיי-טק הישראלים שעוד נותרו.

אי אפשר היה שלא לראות כמה אנשים בקהל שמעיניהם זלגה דמעה אחת או שניים, כאשר ישבו מרותקים ושמעו את הסיפור של בני לנדא, מייסד אינדיגו, ממציאת הדפוס הדיגיטלי. אם יש משמעות לציונות ועסקים, לנדא הוא הדוגמה המוחשית לכך. היהודי שברח לישראל וניצל מהשואה יחד עם הוריו. לנדא חלם תמיד על מכונות, ועל כך שהוא ייצר אותן בארץ ישראל.

את שני החלומות שלו הוא הגשים, אבל בדרך הקשה. 20 שנה הוא ניהל מעבדות שפיתחו את מה שעתיד לחולל מהפכה של ממש בעולם הדפוס, 500 שנה אחרי שהופיע לראשונה. 20 שנה הוא הדף ביקורות והתעלם מאמירות ציניות של מתחרים וחברים שטענו כי הוא חולם בהקיץ.

לפני תשע שנים החלום שלו התגשם, כאשר ענקית המיחשוב HP רכשה את החברה שלו ואת הטכנולוגיה שלה. רכשה, לא לפני שהתחייבה באופן חוזי בפני לנדא ואנשיו שאת כל מה שתעשה בעתיד בתחום הדפוס – תעשה בישראל, ובעיקר בקריית גת. אין שום מצב אחר שלנדא מכיר.

וזה עוד מסר שראשי התעשייה ניסו להעביר בין הברכות והאווירה החגיגית משהו. הגיע הזמן שתעשיית ההיי-טק תחזור לישראל. בעשרים השנים האחרונות היא הלכה לאיבוד בין תרבות האקזיטים והסטארט-אפים, שאומנם תרמה למעמדה של ישראל בעולם הטכנולוגי, אבל האפילה, בצדק או שלא בצדק, על התעשייה היצרנית. התעשייה של יהודה זיסאפל (בינת), יוסי אקרמן (אלביט), אלישע ינאי (עד לא מכבר במוטורולה), משה הלל (TI), ועוד רבים אחרים שהיו בכנס.

כדי שההיי-טק יחזור להיות כחול לבן התעשיינים של היום ודור העתיד של מחר צריכים את הסיוע של הממשלה. הממשלה היא זו שאמורה לראות את התמונה המלאה של כלל המשק ולהבין שהיא צריכה להשקיע בתעשיית ההיי-טק, לא בשביל זיסאפל או יוסי ורדי, אלא למען המשק כולו.

ועד שזה יקרה, שר התמ"ת, בנימין (פואד) בן אליעזר, הוא הגיבור של התעשייה הזו – ולא במקרה. את היכולות הבולדוזריות שלו הוא מביא לתעשייה כשותף נאמן לתחילתה של אולי מהפכה, שתחזיר את ההיי-טק למקומו הטבעי. הוא עושה זאת יחד עם חבר הכנסת רוברט אילטוב, שהצליח ביחד עם ראשי האיגוד להעביר שלושה חוקים חשובים לטובת הענף כחלק מחוק ההסדרים, תופעה היסטורית שלא הייתה מאז קום המדינה. אבל זה לא מספיק. פואד, אילטוב ועוד כמה צדיקים בסדום, הם עדיין מיעוט.

השינוי הגדול יתחולל כאשר פואד יישם את היכולות שלו ליד שולחן הממשלה וידע לצעוק ולהיאבק למען התעשייה בדיוק כמו שעשה למען דברים אחרים. ימות המשיח יבואו כאשר ישראל ביתנו, באמצעות נציגיה בממשלה, תאיים במשבר קואליציוני אם לא יינתנו הטבות למגזר ההיי-טק. הם לא צריכים להסביר למה, כי כולם כבר יודעים שההיי-טק אינו רק עוד מגזר, אלא השתקפות אמיתית של חלק מהחברה הישראלית, מיעוט, חלוץ ההולך לפני המחנה וכל הזמן נלחם על מקומו. הגיע הזמן שהממשלה, כמדיניות מוצהרת, תחזור ותכיר בהיי-טק כתעשייה ישראלית כחול-לבן ובהתאם לכך תפנה לשם את המשאבים המתאימים.

שורה תחתונה: האנשים שהיו בכנס והתעשיינים מסוגלים לגרום לכך שההיי-טק, הקטר של המשק, יתקדם מהר יותר ויחזור להוביל את המשק. אבל הם צריכים קצת יותר עזרה ממי שמובילים את המדינה ואחראים לעתידה.