למי אכפת מפרטיות?
סיפור כמעט אמיתי, הממחיש את הסכנה הטמונה בעולם בלי רגולציות בנושאי הפרטיות
דני הרגיש את אגלי הזיעה הקרה שהצטברו על מצחו כשנציג המכירות התנצל וציין שמערכת הזיהוי האוטומטית שלו לא מאפשרת כניסה לאנשים בעלי פרופיל מסוכנות גבוה מ-4, בהתאם לדרגות שאיגוד החברות הגדיר. "מערכת הבינה המלאכותית שלנו זיהתה שיחה שלך מול נציגת שירות בסניף, שבה הרמת את קולך ותנועות גופך היו מאיימות. לצערי, אין באפשרותנו לאפשר לך כניסה לכל סניפי הרשת", אמר.
"יפתח", קרא דני את תג השם שעליו התנוסס מיתוג ענק הקניות: "אתה מבין שזה מאוד הגיוני שצעקתי בגלל ששלחתם לבת שלי, בת ה-15, פליירים עבור נשים הריוניות, ושבצורה הזאת גיליתי שהיא באמת בהריון?"
נציג המכירות ענה, כי בסך הכל בוצע ניסיון לשפר את חוויית השירות ולהציע לה מוצרים רלוונטיים באמצעות אלגוריתמים. "הרי המוטו שלנו הוא 'אנחנו יודעים מה אתה צריך לפני שאתה יודע'", אמר יפתח בעליזות מעושה.
דני יצא לאיטו מהחנות שבה קנה במשך כל חייו. הוא חיכה ברחבה הגדולה לנהג שהזמין באפליקציה, מחשבות מתרוצצות בראש. צליל צורם מילא את השקט. "כמה אני שונא שנהגים מבטלים!" הפטיר תוך שהזמין נהג נוסף. גשם החל לרדת כשנהג נוסף ביטל. כשדני נכנס לבדוק את ההגדרות הוא גילה כיתוב לבן על מרקע צהוב: "בטיחות נהגינו חשובה לנו. פעלת בניגוד לכללי ההתנהגות הנאותים של החברה, ואנו מציעים לנהגים לנקוט משנה זהירות לפני איסופך".
שיהיה. דני החל ללכת ברגל למשרדו, לא הרחק משם. הגשם, כך הרגיש, הוסיף קילומטרים רבים נוספים. הוא לא הופתע כאשר על צג הסלולרי שלו ראה את המספר של שירן, נציגת חברת הביטוח "מבצר" שאליה הוא שייך זה 20 שנה: "מר ברגמן, ממידע שהתקבל בידינו, נאלצנו לשנות את פרופיל המסוכנות שלך. אנחנו נצטרך לשנות את התנאים של פוליסת הביטוח שלך".
דני הרגיש שפרופיל המסוכנות שלו בסכנה קרובה לעלות מדרגה נוספת. אפילו שלוש. דני שם דילן באוזניות. מי יותר מתאים לגשם כזה ממנו. הוא לא דילג על הפרסומת לפני השיר ונתן לה להתנגן. בינו לבין עצמו, הוא כמעט מודה, הוא אוהב את הפרסומות לסבים וסבתות שהוא מקבל מאז התקרית עם הכמעט-נכד של בתו. ואולי, בימים גשומים כאלה, הוא אפילו מצפה להן. יהיה נהדר להיות סבא.
דני הגיע למשרד. בדרך למקומו עצר ליד שולחנו של חברו הטוב. "יואל! אתה לא מבין איזה יום היה לי", יואל הסתובב לעברו, מבטו החברי התחלף למבט של קרירות מרוחקת. "היי דני, שומע, אני חייב רגע לרוץ למירי מפיננסים אני אדבר איתך אחרי זה", יואל קם במהירות, תוך שהוא מפיל את בובת ה-R2D2 שלו מהשולחן. הוא העיף בה מבט נוגה אחרון, ואז בדני. "אני מצטער", אמר ונעלם במהירות. כשדני הגיע סופסוף למכונת הקפה האולטרה מרושתת, היא הייתה על נעילת ילדים.
מוזר. הוא אמר לעצמו שיודיע לצוות הטכני, אבל לא עכשיו. אין תוחלת ליום הזה. הוא הודיע לבוס שהוא הולך לפגישה רפואית ויצא. כשדידה לתחנת האוטובוס רטוב ומיואש חלפה במוחו רק מחשבה מנחמת אחת. הכרת תודה מכל הלב לעירייה. איזה מזל שהם מתעכבים כל כך הרבה שנים בהפיכת התחבורה הציבורית לדיגיטלית.
כמובן, דני אינו אמיתי, אך תחילתו של הסיפור בהחלט כן. אב ממיניאפוליס אכן נכנס לסניף של רשת טארגט האמריקנית וביקש לדבר עם המנהל אחרי שבתו המתבגרת קיבלה הביתה פליירים עבור נשים הריוניות. הוא חשב שהם מנסים לעודד אותה להיכנס להריון – ורק לאחר מכן גילה שהיא באמת בהריון. האלגוריתמים שלהם זיהו זאת לפניו.
המרחק בין הסיפור האמיתי לסיפור של דני הוא כבר לא דמיוני. עולם בלי רגולציות בנושאי פרטיות הוא עולם מסוכן, כזה ששם את האינטרסים הכלכליים של החברות בראש סדר העדיפויות ולא מתחשב בזכותו של אדם לפרטיות. עולם כזה יאפשר לחברות לשתף ולמכור ביניהן מידע ללא הגבלה ולאסוף מידע אינסופי לגבי משתמשים – גם כזה שלא רלוונטי לשירות הקונקרטי שהן מציעות.
כאן באות לידי ביטוי רגולציות הפרטיות השונות, שבשנים האחרונות הופכות ליותר מחמירות, יש שיגידו מחמירות מדי, בעקבות השינויים הטכנולוגיים ופרקטיקות איסוף המידע הרווחות בתעשייה, כאשר בחזית עומדת הרגולציה האירופית.
הטמעת תהליכי הגנה נכונים על פרטיות המשתמשים בחברות בינלאומיות – קריטיות לכך שהעולם שדני חי בו לא יהפוך למציאות.
הכותבת היא יועצת משפטית בפיבר (Fiverr), המתמחה בפרטיות המידע.
הערת אגב. גם תחילת הסיפור אינה אמיתית. זה לקוח ממאמר מ 2012 שהתבסס על הרצאה מ 2010. האפשרות בוודאי קיימת . לזהות סבירות להריון זו משימה פשוטה עבור מדען נתונים.
כדי לקבוע מידת חסינות כלכלית/ מסוכנות חברתית/ עבר פלילי שיגדירו פרופיל אישי חשוף לכל, צריך גוף שיעשה זאת, ולשם כך יש צורך הרגולציה מתאימה לאומית שתמנע מדברים כאלה לקרות. מהו פרופיל עסקי/ אחר של אותו גוף שיקטלג אזרחים ע'פ מסוכנות וכ'ו? מי יבקר אותו? מי או מה יממן אותו? על פי איזו אמות מידה חוקיות הוא יפעל? יש להתמקד בסוגיות כאלה, ולמנוע אותן באיבן על ידי המחוקק, ולא לאפשר לגופים אחרים לעסוק בכך במיוחד שהוא מונע בשיקולים זרים ואגוצנטרים ארגוניים, ואין למעשה אכיפה ממלכתית מסודרת. לשם כך יש צורך בחקיקה מוסדרת ודינמית - שתתאים עצמה להתפתחויות הטכנולוגיות, ועד כה העיסוק ברגולציה עדכנית מדשדש לגמרי, ואין באמת פוליטיקאים שידחפו לכך, בראייה רחבה ולא צרה של הבט כזה או אחר ציבורי, שצורם בעין. יש עדיין הפרדה/ אי-הבחנה פוגענית של שימוש במידע אישי, בתחום הבריאות, בתחום הכלכלי, ובתחום המדיה החברתית, שכל גוף שעוסק בכך עושה בו כרצונו, ואין למעשה משהו ממלכתי שיקבע עקרונות בסיס ובקרה ואכיפה נחושה. האירופאים ואחריהם משתרכים האמריקאים מתחילים לנסות לעשות משהו בנדון. מתי אצלנו בישראל?
מדהים וחשוב
את חזון אחרית הימים שמתואר בטור אפשר למזער בקלילות באמצעות סיפורה של חברת ״זח״ - (זהות חופשית). יורם, מנכ״ל החברה זיהה בתחילת שנות ה-2000 את האפשרויות הגלומות בחקר ותצפית פרופילים של משתמשים חדשים ברשתות החברתיות. בשנת 2010, עם פריצתה של פייסבוק לתודעה הבינלאומית, יורם החליט לפתוח קבוצה ייחודית עבור הורים צעירים. הוא יצר קובץ אקסל עם פרטים כמו שנת הלידה של ילדי החברים, תחביבים, העדפות לימודים ותחזיות עתידיות לגבי מקצוע והשכלה אקדמית. כאשר הילדים הגיעו לגיל 14, הם העדיפו לפתוח חשבון בטיקטוק. יורם, בהסכמת ההורים, פתח עבור הזאטוטים חשבונות משתמש ברשת הפייסבוק ובלינקדאין. הוא דאג להעלות תמונות עדכניות, ניהל את התוכן,ההתקשרויות ופיתח עבורם פרופיל משתמש אפקטיבי. הוא השתמש בחשבונות כדי להצטרף לקבוצות עניין והתחיל לפרסם מותגים ושירותים בתשלום (שכר טרחה עבור שירותיו). השנים חלפו, הילדים התבגרו ויורם ניהל רשת ענפה של פרופילים מסודרים, מצוחצחים ומדוייקים. כששמע על סיפורו של דני במדיה החברתית, החליט לפנות אליו בהודעה פרטית. ״שלום דני, נראה לי שיש לי פתרון עבורך. תמורת דמי שימוש חודשיים אני יכול לספק לך פרופיל משתמש אלטרנטיבי.״ בין אם מדובר בסימולאקרה או בפרפרזה על משל המערה של אריסטו - בעולם שבו חוות סמארפונים במדינות עולם שלישי מספקות לייקים ושיתופים, בוטים מתנהלים בחשאיות חופשית ובהינף אצבע אפשר ל״תזמר״ פוסטים ותגובות ברשת, מי הוא האלגוריתם שיגדיר את האדם מהאוטומט?