ההר הוליד אכזבה וצורך בחשבון נפש

ממצאי הבדיקה של ועדת מררי, שלא מצאה כל אינדיקציה לכך שהמשטרה ביצעה הדבקות של מכשירי הסמארטפון ולו של אחד מ-26 האנשים שהיא בדקה בפגסוס ללא או בניגוד לצו בית משפט, מעלים שאלות רבות על התחקיר של כלכליסט, שהתחיל את כל הפרשה. השאלה המרכזית, שאף כתבנו אותה בכותרת האייטם הזה, היא: האם ההר הוליד עכבר?

הממצאים של הוועדה סותרים לפחות חלק מהתחקיר של כלכליסט. כך או כך, הם מעלים דיון שקשור לשתי זירות: הזירה החוקית-משפטית וזו התקשורתית.

חייבים לעדכן את החוק – ובאופן דחוף

לגבי הזירה הראשונה: מממצאי הוועדה עולה מה שכבר דובר עליו לא מעט – שקיים צורך דחוף לעדכן את החקיקה, כי חוק האזנות הסתר יצא מזמן, עוד לפני שידעו בכלל מה זה סייבר, לא כל שכן סייבר התקפי.

מה שבוודאות נכון בתחקיר שפורסם הוא שיש למשטרה את היכולת לחדור לטלפונים, ושגם אם זה נעשה באישור בית משפט, אין כאן שקיפות לציבור, אפילו לא מסוימת, והצווים ניתנים על אף שהחוק לא כולל הנחיות מדויקות למצבים שכאלה.

השר לביטחון פנים, עומר בר לב. צילום: חן גלילי (ארכיון)

הטיעון שמעלים מפקדי המשטרה והשר לביטחון פנים, עומר בר לב, שלפיו הציבור לא צריך לדעת את כל הפרטים על תוכנות הריגול של המשטרה, כדי לא לתת מידע לעבריינים, הוא טיעון לא נכון ומתחמק. ביטחון המדינה וביטחון הפנים לא יכולים להסתתר במלואם מאחורי הסיסמה "סודי ביותר". נכון שהציבור לא תמיד רוצה לדעת, אולם זכותו לדעת מתי המשטרה משתמשת בפגסוס ובתוכנות מסוגה, ובאילו מקרים מפעילים אותה – גם אם לא מקרים ספציפיים. אבל הציבור מצפה שהמחוקק ישרטט גבולות לפעילות המשטרה בתחום זה, כמו שהוא משרטט גבולות לשב"כ, למשטרה באופן כללי ולכל גוף שיש לו סמכויות אכיפה או חקירה. מהמסקנות של ועדת מררי עולה גם שיש צורך לבדוק את כל הנושא לאורך ולרוחב, הרבה מעבר לבדיקה הנקודתית שנעשתה כאן.

עוד פגיעה מסתמנת באמון הנמוך של הציבור בתקשורת

התובנה השנייה קשורה למישור העיתונאי-תקשורתי, שמתחבר לאמון הציבור באמצעי התקשורת, שהוא לא פחות חשוב מאמון במשטרה ובחוק. לפי הממצאים, חלק גדול ממה שפורסם לא מדויק, בלשון המעטה, וזה עלול להוריד עוד את אמון הציבור בכלב השמירה של הדמוקרטיה, שמכונה הרשות הרביעית – אמון שנמוך ממילא.

לא הטכנולוגיה אשמה כאן, אם בכלל יש אשמים, אלא מי שמשתמש בה. וזה כבר שייך יותר לדיון של מוסר ואתיקה

תחקירים הם נשמת אפה של העיתונות, ותפקידה של העיתונות הוא לבקר ולחשוף עוולות. אבל פרסום תחקיר דומה במידה רבה לדיון משפטי, ומה שקובע זה הצגת הראיות.

העקרון הבסיסי, שנלמד בשיעור הראשון בתואר הראשון בכל בית ספר לתקשורת, הוא שגם אם אתה משוכנע שהסיפור שלך נכון ואתה מאמין למקורותיך, אתה חייב לוודא שתוכל להוכיח את זה אם יהיה צורך, ללא הסגרת מקורות. על רצפת העריכה של כל אתר, עיתון ותוכנית רדיו או טלוויזיה אקטואלית נופלות מדי יום הצעות לכתבות, כולל לתחקירים, שנראים בעלי פוטנציאל נפיץ אבל אין ביטחון שיש הוכחות להצדיק את ממצאיהם. לכן הם לא מתפרסמים.

הנה לקח שכל אמצעי תקשורת וכל מי שמפרסם משהו – במדיה מסורתית או ברשתות החברתיות, שבהן אפשר לכתוב בערך כל דבר בלי לקחת אחריות – צריך ללמוד ולהפנים: מילים משנות מציאות. לטובה ולרעה. לכן, יש לעשות זאת בצורה אחראית, עם 100% ביטחון שקיים גיבוי לדברים. זה רלוונטי כשמדובר בגולשים וברשתות החברתיות, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בעיתונאים ובאמצעי תקשורת. בעידן שבו הכול שקוף, כל ניסיון לסטות מעקרון זה ייחשף כמעט מיד.

הפעם, לא היא הילדה הרעה. NSO. צילום: BigStock

התובנה הטכנולוגית

יש גם את התובנה הטכנולוגית שעולה מהבדיקה של ועדת מררי: אי אפשר להתעלם מההקשר של הכתבות – תחקירים קודמים שנעשו על NSO, שפגסוס היא התוכנה שלה, והאווירה הכללית נגד החברה. הפעם, NSO היא לא הילד הרע. הבעייתיות במכירת התוכנה למשטרת ישראל לא שונה מהבעייתיות במכירתה לגופים אחרים בעולם. כלומר: לא הטכנולוגיה אשמה כאן, אם בכלל יש אשמים, אלא מי שמשתמש בה. וזה כבר שייך יותר לדיון של מוסר ואתיקה, שקצרה היריעה מלהיכנס אליו במאמר זה.

בשורה התחתונה, האזרח הממוצע מוצא את עצמו נבוך ובעיקר מאוכזב מממצאי הבדיקה: כיצד סיפור שאמור להביא לשינוי חשוב בעבודת גורמי האכיפה מתברר כהר שהוליד עכבר? או, ליתר דיוק, הר שהוליד אכזבה? אלא שגם אם התחקיר לקה במשהו – מה שכנראה קרה, לא הוסרה העננה שעלתה ממנו: הסכנה לחופש הפרט של כל אחד ואחד מאיתנו. ועוד דבר: כלכליסט דבק בגרסתו שהוא צודק, גם אם הוא כותב שיבצע בדיקה נוספת. גם המשטרה, כאמור, דבקה בגרסתה. וכשכולם אומרים: "אנחנו צודקים", זה הזמן לפקוח עוד יותר את העיניים, ולהיות מודאגים. מה שברור הוא שהסיפור רחוק מלהגיע לסיומו.