האם אנחנו מוכנים לשינויים בשוק העבודה? כנראה שלא

מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, פרסם היום (א') דו"ח על מידת המוכנות של ישראל לשוק העבודה העתידי. זאת, במסגרת דו"ח בינלאומי – אנגלמן הוא אחד ממבקרי מדינה במדינות רבות בעולם שבחנו את הנושא, כל אחד במדינתו – וזה מה שמיוחד כאן. לכן, הוא מאפשר השוואה בכל הקשור להיערכות של מדינות שונות להתמודדות עם השינויים שצפויים במקצועות ששוק העבודה יזדקק להם בעתיד.

הדו"ח כולל חצי כוס מלאה וחצי כוס ריקה. מהזווית השנייה, מדינת ישראל לא ערוכה כהלכה להתמודד עם השינויים – הן ברמת ההכשרה במערכת החינוך והן בהכשרה המקצועית. כמו כן, המדינה לא משקיעה מספיק מאמצים באוריינות הדיגיטלית, שהיא הכלי המרכזי שיאפשר לכלל האוכלוסייה להתחבר למציאות הנרקמת לנגד עינינו – בתעשיית ההיי-טק ובכלל.

חצי הכוס המלאה הוא שאנחנו לא לבד: האתגרים הקשורים בנושאים כמו אוריינות דיגיטלית, הכנה למקצועות היי-טק והשקעה במו"פ הם מנת חלקן גם של המדינות האחרות, וגם שם המצב לא מזהיר במיוחד.

מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן. צילום: ניב קנטור

אבל זאת לא באמת חצי כוס מלאה, אלא מקסימום חצי נחמה. העובדה שגם מדינות אחרות לא מוכנות לשינויים המתחוללים בשור העבודה לא עוזרת לנו, בגלל האופי המיוחד של מדינת ישראל, מיקומה הגיאוגרפי והאתגרים שהיא ניצבת בפניהם. הנתונים שהמבקר מציג בדו"ח ביחס לישראל צריכים להדליק נורה אדומה.

הדו"חות מדגישים את הצורך בהשקעה בהון האנושי, ובפרט בשיפור הכישורים והמיומנויות של התלמידים, שמהווים את עתודת ההון האנושי שלנו, ושל העובדים בעלי המיומנויות הדיגיטליות הנמוכות, כך שיוכלו להשתלב בשוק העבודה המשתנה

לא מדובר במצב חדש, ומקבלי ההחלטות במשרדי הממשלה הרלבנטיים לא צריכים להיות מופתעים מהממצאים – ויש לקוות שהם אמנם לא מופתעים מהם. המבקר עצמו כתב על כך בעבר, והדבר נכלל בדו"חות שהוציאו בעבר גופי מחקר, כולל ה-OCED, ששיקפו היטב את המציאות הלא כל כך טובה בהקשר זה בישראל.

מערכת החינוך מאכזבת מאוד

מה שצריך לקומם בדו"ח כל אחד שאכפת לו מעתידה הכלכלי של ישראל הוא שבכל מה שקשור לרפורמה במערכת החינוך לא הייתה התקדמות משמעותית. לפני חמש שנים הכריז משרד החינוך על הרפורמה הזאת, שכוללת תוכניות לימוד שאמורות לסייע לתלמידי החטיבות העליונות להיכנס טוב יותר לשוק העבודה העתידי. גם שרת החינוך הנוכחית, ד"ר יפעת שאשא ביטון, הצהירה שהיא מחויבת אליהן. אלא שאם לשפוט לפי הדו"ח, ולפי אנשי השטח – המורים, המנהלים, המפקחים והיועצים – התוצאות מאכזבות מאוד.

שרת החינוך, ד"ר יפעת שאשא ביטון – לתשומת לבך. צילום: אסף בר שי

זאת ועוד: המבקר מתריע על כך שעל אף שחלפו חמש שנים מאז ההכרזה על הרפורמה, לא נערך כל הליך בקרה, הפקת לקחים והערכת מצב. יש לציין שמופנים לרפורמה זו לא מעט משאבים מתקציב משרד החינוך, ובקרה נכונה הייתה מגלה שאולי אפשר להפנות את התקציבים הללו ליעדים לא פחות חשובים, ולתת לרפורמה להתנהל בקצב שלה. אך מאחר שבשירות הציבורי פקידים לא נמדדים על תוצאות ולא על האם התקציבים שמוזרמים לפרויקטים אמנם מומשו, תהליך הבקרה לא התקיים ולא הושגו, לפחות בינתיים, התוצאות הדרושות.

עלולות להיות לכך, וסביר להניח שיהיו, השלכות שליליות על עתידם של בוגרי מערכת החינוך, שיוצאים לשוק העבודה ללא הכשרה למקצועות העתיד, כאשר היצע המשרות במקצועות המסורתיים יותר, שצריך אליהם הכשרה פחות מסובכת, הולך וקטן. בדו"ח שלו ציין המבקר ש-45% מהמקצועות בישראל מוגדרים בסיכון, כש-15% מהם בסיכון גבוה. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שלא משלבים בהם כלים דיגיטליים ואוריינות דיגיטלית.

היערכות לחזרה לזום

על נושא האוריינות כדאי להתעכב במיוחד היום, כאשר בממשלה ובכנסת דנים במתווה של חזרה מסוימת ללימודים מרחוק. בשנה שעברה, בשיא מגפת הקורונה, כאשר רבים מהורי, מורי ותלמידי ישראל קיטרו על הלימודים בזום, פרסם ה-OECD דו"ח על אוריינות דיגיטלית אצל המורים במדינות שחברות בארגון. ישראל מוקמה במקום גרוע, עם נתון מביש שלפיו 50% מהמורים שלנו החלו ללמד בזום, עקב הכורח שנוצר עם פרוץ הקורונה, כשהם חסרי אוריינות דיגיטלית בסיסית. עד כדי כך שלחלק גדול מהמורים אפילו לא היה מחשב אישי כדי שיוכלו ללמד. משרד החינוך פעל בנושא, אם כי מאוד חלקית, ומי שהצילה את המצב הייתה קרן אתנה, שמפעילה את פרויקט מחשב לכל מורה. המחשבים שהיא חילקה עד למשבר הקורונה (כמעט 30 אלף) ואלה שהיא חילקה במהלכו, כמו גם הדרכות האוריינות הדיגיטלית שהיא העבירה את מקבלי המחשבים, אפשרו למורים רבים ללמד ולעבוד בקורונה.

במשרד החינוך מספרים אנשי המקצוע כי המציאות השתנתה ויש אחוז גדול מאוד של מורים שעברו הכשרות בשנתיים האחרונות. המבחן יהיה בימים הקרובים, אם וכאשר יאושר המתווה שישלח עשרות אלפי תלמידים ללמוד מרחוק.

השקעה נמוכה בהכשרות דיגיטליות

נתון נוסף בדו"ח הבינלאומי שלא מחמיא לנו הוא איזה אחוז מהתמ"ג משקיעה כל מדינה בהכשרות להסבה מקצועית ולהכנת עובדים למקצועות העתיד. על פי הדו"ח, ההוצאה הציבורית בישראל על הכשרות דיגיטליות עומדת על 9.5% מהתמ"ג בלבד, לעומת ממוצע OECD של 33%. אנחנו רחוקים מאוד מהממוצע הזה ועוד יותר רחוקים מפולין, שמשקיעה בהן כמעט 90% מהתוצר המקומי הגולמי שלה.

בישראל יש גם היבט אחר: רק 1% מאלה שמצטרפים להכשרות הממשלתיות הם מהחברות הערבית והחרדית. היה מצופה שלאור המצוקה של כוח אדם בהיי-טק, הממשלה תיתן עדיפות לאוכלוסיות אלה ובכלל, תגדיל את ההשקעה בהכשרה.

השורה התחתונה: הדו"ח הבינלאומי, ובמסגרתו הדו"ח של אנגלמן, מדגישים את הצורך בהשקעה בהון האנושי, ובפרט בשיפור הכישורים והמיומנויות של התלמידים, שמהווים את עתודת ההון האנושי שלנו, ושל העובדים בעלי המיומנויות הדיגיטליות הנמוכות, כך שיוכלו להשתלב בשוק העבודה המשתנה.